שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    גיבסון מול פנדר: ההכרעה

    מזה ארבעה עשורים, מעדיפים רוב הגיטריסטים בעולם את אחת משתי הגיטרותת האלו: גיבסון או פנדר. אילן לוקאץ' על משבר הזהות הנצחי, שטומן בחובו אי אלו הסברים על שמרנות פסיכוטית

    גיטריסטים, כך מתברר, שומרים את החדשנות שלהם למוסיקה, אבל כשהם הולכים לקנות גיטרה הם מתגלים כזן שמרני במיוחד. שני דגמי הגיטרה החשמלית הפופולריים ביותר כיום עוצבו בתחילת שנות החמישים - הפנדר סטראטוקסטר והגיבסון לס פול. למעשה, הרוב המוחלט של הגיטרות כיום הן אחד משני הדגמים האלה, העתק או נגזרת של אחד מהם או נסיון לשלב בין שניהם. אין שום תקדים למצב כזה: זה כאילו כולנו היינו נוסעים בפורד מודל טי שחורה.
    השמרנות של הגיטריסטים מתבטאת גם בדחיה של כל חידוש. בלחץ השוק נאלצים פנדר וגיבסון לייצר דגמים שהם העתקים מדויקים של הדגמים ושיטות הייצור של שנות החמישים. בסוף שנות השישים, למשל, שינו בפנדר את שיטת הצביעה. במקום צבע על בסיס ניטרוצלולוזה – שדורש כמעט 20 שכבות צבע שכל אחת תובעת ייבוש וליטוש, ועוד כמה שכבות לכה ניטרוצלולוזה, שמצהיבה עם השנים – פיתחו בפנדר שיטת צביעה חדשה, קלה ומהירה יותר וגם עמידה יותר. אבל את הגיטריסטים היום זה לא מעניין. הם מוכנים לשלם הרבה יותר ובלבד שיקבלו את שיטת הצביעה הישנה, שהיא יקרה, ארוכה ותוצאותיה פחות טובות - אבל היא "בדיוק כמו פעם". הם גם מעדיפים שהגשר יהיה עשוי ממתכת שנוטה להחליד: מחורבן, אבל אותנטי.
    גיטריסטים הם גם זן בעל נאמנות מיוחדת לכלי שלהם. הם מתחלקים בבירור ל"אנשים של פנדר" ו"אנשים של גיבסון", ומנהלים ויכוחים מרים בזכות הדגם שבו בחרו. מעבר מדגם אחד למתחרהו הוא צעד רדיקלי יותר מהמרת דת. השאלה המהותית, שכמוה ככפירה בעיקר, היא האם ההבדל כל כך גדול.
    לתשובה יש שני חלקים. עבור מי שאינו גיטריסט, צליל של גיטרה חשמלית הוא צליל של גיטרה חשמלית, והאפקטורה קובעת הרבה יותר מאשר הצליל הבסיסי. עבור גיטריסטים, לעומת זאת, מדובר בהבדל תהומי. ברוב ההקלטות הם לא יזהו את סוג הגיטרה (למרות שהם משוכנעים שהם מזהים), אבל אם הם רואים תמונה, מיד הצליל נראה להם משויך בבירור לגיטרה הזאת. הדוגמה המצחיקה ביותר היא זו של ג'ימי פייג' מלד זפלין. הוא תמיד הופיע עם לס פול (או עם גיבסון אחרת, בעלת שני צווארים), וגיטריסטים רבים שומעים את התקליטים הראשונים של לד זפלין ומתמוגגים מצליל הגיבסון. כשמתברר להם שפייג' נהג להקליט דווקא עם פנדר טלקאסטר, נשמטת להם הלסת: בשביל גיטריסטים, ההבדל בין טלקאסאר ללס פול הוא כמו בין פסנתר לצ'לו: זה לא יכול להיות! היינו אמורים להבחין!
    נהוג לשייך לשני דגמי הגיטרות האלה תקופות בהיסטוריה. שנות השבעים, למשל, הן שנות הלס פול. בשנות השמונים צנחו מכירותיה של זו והסטראטוקסטר השתלטה על השוק. איש לא היה מעז להתייצב להקלטה באולפן או לאודישן ללא סטראטוקסטר. אפילו גיבסון ייצרו העתק של סטראטוקסטר (בהתחלה תחת שם המותג אפיפון, ואחר כך גם תחת השם גיבסון). גיטריסטים שהיו מזוהים עם הלס פול עברו לסטראטוקסטר. שנות התשעים איזנו את התמונה: הלס פול חזרה להיות דגם מבוקש, למרות שהסטראטוקסטר היא עדיין הגיטרה הנמכרת ביותר בעולם.

    שלום לגיבורי הגיטרה

    יותר משהסיבה לשינויים האלה קשורה לצליל, היא קשורה ל"גיבורי גיטרה" – הגיטריסטים שהשפעתם כל כך גדולה עד שגיטריסטים רבים מבקשים לנגן על אותו דגם. ולא מדובר תמיד על הגיטריסטים הכי טובים, אלא על המשפיעים. את התיאוריה הזאת הגה ג'ורג' גרוהן, אחת הפיגורות הבולטות בתחום המסחר בכלי מיתר. ג'ימי הנדריקס למשל, תרם יותר למכירות של מגברי מארשאל מאשר למכירות של הסטראטוקסטר, והוא היה הגיטריסט הגדול בהיסטוריה. לעליה של הסטראטוקסטר בשנות השמונים אחראי דווקא מארק קנופלר מהדייר סטרייטס. אחרי שכבר היה מקובל לחשוב שמוצו כל אפשרויות הפקת הצליל מהגיטרה הזאת, בא קנופלר עם צליל נקי לחלוטין, שהבליט את התכונות הייחודיות לסטראטוקסטר.
    מייק בלומפילד (ולא לארי קארלטון) הוא שאחראי לבהלת דגם ה"355" של גיבסון בשנות השבעים, בעיקר לדגם הישן שעל צווארו מצויירות נקודות עגולות (ולא לדגם של אותן שנים, שעל צווארו היו הטבעות של מלבנים). השפעתו של אריק קלפטון בשנות השישים גרמה לגיבסון לחדש את ייצור הלס פול אחרי חמש שנות הפסקה. אדי ואן הלן אחראי לתחילתו של עידן "סופר סטראט" – ניסיון להתאים את הסטראטוקסטר לשנות התשעים. לעלייה של הלס פול בתחילת שנות ה-90 היה אחראי בעיקר סלאש מ"רובים ושושנים", שמדגים היטב עת העיקרון של "גיטריסט משפיע", בניגוד ל"גיטריסט טוב".

    דרוש: פסיכיאטר מומחה

    גלי ההשפעה האלה קשורים גם לפופולריות של צליל מסוים, ואכן יש הבדל בצליל של שתי הגיטרות. הלס פול עשויה עץ מהגוני (בחלק מהדגמים עם שכבת מייפל עליונה), היא כבדה מאוד והצוואר מודבק לגוף בחיבור מסורתי, כמו בכינור; הפיק-אפים שלה (המיקרופונים המגנטיים) הם האמבאקרים, דגם בעל שני סלילים שמייצר צליל חזק יותר ונקי מרעשי רקע. כל אלה מקנים ללס פול צליל עמוק ומלא, בעל התמשכות ארוכה שהפכה לאגדה (ואף לפארודיה ב"ספיינאל טאפ" של רוב ריינר, שגם היא, בתורה, הפכה לאגדה). הסטראטוקסטר, לעומתה, עשויה מעצים אחרים, קלים יותר – בעיקר אש, מייפל ואלדר – והצוואר מחובר לגוף באמצעות ארבעה ברגים; הפיק-אפים שלה הם בעלי סליל בודד. כל אלה נותנים לה צליל ברור, חד ופעמוני.
    השאלה היא: למה לא יחזיק כל גיטריסט בשני הכלים ויהיה מאושר. אבל הפתרון הזה לא מקובל על רוב הגיטריסטים, כי הם "צריכים להיות נאמנים לגיטרה אחת", וזו תכונה שטעונה הסבר פסיכיאטרי יותר מאשר עובדתי.

    אז מה יותר טוב?

    עובדתית, הסטראטוקסטר היא גיטרה הרבה יותר ורסטילית מהלס פול. היא נשמעת צלולה להפליא כשהיא נקיה מאפקטים, והיא גם גונחת כמו שצריך עם הרבה דיסטורשן. יש לה מגוון צלילים רחב, יש לה ידית ויבראטו והיא הרבה יותר נוחה מהלס פול. הלס פול, לעומתה, נטולת צליל נקי משמעותי. היא צריכה קצת דיסטורשן בשביל לצלצל כמו שגיטריסטים אוהבים, אבל איך שהיא מצלצלת אז! אבל כל זה לא משנה, בגלל שאם המגמה בתקופה מסוימת היא לס פול, איש לא סובל יותר את צליל הפיק-אפים בעלי הסליל הבודד, ופתאום אף אחד לא צריך את ידית הוויבראטו. בתקופות שבהן הסטראטוקסטר שולטת, גיטריסטים לא מבינים איך אפשר להסתדר בלי הידית הזאת או בלי הצליל הצלול והנקי. במלים פשוטות: שיקולים מוזיקליים מתכופפים בפני שיקולי פוזה. וזה לא בהכרח רע: רוקנרול הוא פוזה לא פחות משהוא מוזיקה, ואין שום סיבה שבחירת גיטרה תהיה דומה לבחירת שואב אבק. למעשה היא דומה יותר לבחירת מכונית: כמה מבעלי הגולף וי אר 6 בתל אביב באמת צריכים אותה בפקק של ארלוזרוב?
    המלחמה על ליבם של הגיטריסטים הביאה למספר תוצאות יפות, כמו למשל דבריו של קית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס על הסטראטוקסטר- "היא קשוחה כמו פרד, אבל יש לה גם אצילות של סוס מירוץ, וזה שילוב תכונות שנדיר למצוא אפילו בבני אדם" (והוא בכלל מנגן על טלקאסטר). אבל היה לה גם מחיר כבד: גיטריסט שיש לו דגם שעליו מנגן חצי עולם רוצה להיות משוכנע שהגיטרה הספציפית שלו תהיה יותר טובה מאלה של האחרים, ולכן נשאלת השאלה מה ההבדל בין שתי גיטרות מאותו דגם.

    התשובה: הגיל

    יש לזה יסוד מציאותי: פעם היה מעורב ייצור יותר מגע יד אדם, וגם השנים מיטיבות עם העץ של הגיטרה, קצת בדומה לכלי מיתר אקוסטיים. בפנדר אמנם חלה ירידה משמעותית באיכות הייצור בשנת 1965, דבר שהפך כמעט מיידית את כל הכלים שיוצרו לפני שנה זו למבוקשים מאוד. אותה מגמה לא דילגה על גיבסון, למרות ששם לא ניסו לקצר תהליכים. התוצאה: מחירי הגיטרות הישנות עלו בצורה לוגריתמית, ומי שקנה לס פול בשנת 1959 ושמר עליה, גילה בעשור האחרון שהוא מחזיק פריט אספנים שמחירו יכול להגיע למאה אלף דולר. גם גיטריסטים שיכולים להרשות לעצמם להחזיק כלי ישן החלו לפחד להוציא אותו מהבית. גיטרות ישנות מאוד במצב חדש אפשר למצוא היום בעיקר אצל אספנים (בעיקר ביפן), או אצל גיטריסטים ידועים ועשירים, ובשני המקרים לפחות חלק מהן יהיו שמורות בארונות זכוכית.

    הקרב לא הסתיים

    אין, בעצם, שום סיבה להניח ששני דגמים ששרדו יותר מארבעים שנה והם עדיין הדגמים המובילים לא ימשיכו לחלק ביניהם את העולם – עשר שנים לזה, עשר שנים לזה. בסוף שנות השמונים, כשהסטראטוקסטר נראתה כאילו ניצחה סופית בקרב מול הלס פול (וחשוב מזה: הירחון "גיטאר פלייר" הכריז אז על הנצחון בגליון חגיגי), היו מספיק אנשים שכבר הבינו את העיקרון ולא מכרו את הלס פול הישנה. בשנות ה-90, כשמביני עניין (בואו נאמר את האמת: אלה שמזהים את הדגמים באם.טי.וי) התרחקו מהסטראטוקסטר, תהיה זו טעות להניח שתקופת הזוהר שלה עברה. אינדיקציה טובה לכך היא שוק הגיטרות הישנות, שבו מחירי הסטראטוקסטר ממשיכים לעלות. היא תחזור: היא רק מחכה לגיטריסט הנכון בזמן הנכון עם הגיטרה הנכונה, וכולנו – שלא יהיה לכם ספק – נעתיק ונהיה משוכנעים שזה קשור לצליל ולא לפוזה. וכמו תמיד, אנחנו נטעה. בשביל זה אנחנו גיטריסטים ולא עורכי דין.

    ראו המשך לכתבה "גיבסון מול פנדר: ההכרעה (חלק ב') בקישור כאן למטה. הכתבה התפרסמה לראשונה במגזין "צליל", גיליון מס' 5, מאי, 1995.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גיבסון לס פול. תודה לסלאש
    פנדר סטראטוקסטר. תודה לקנופלר
    אריק קלפטון. המיר את דתו מגיבסון לפנדר
    ג`ימי הנדריקס. מהמפיצים הגדולים של הפנדר
    לאתר ההטבות
    מומלצים