אאוטסיידר

כמה אלן רודולופים צריך כדי להחליף נורה? רק אחד, אחרת הוא לא מוכן. רודולף, מן הותיקים והפוריים שבבמאי הקולנוע האמריקאי העצמאי הוא גם אחד האינדיבידואליסטים הגדולים של הקולנוע דובר האנגלית. הוא מתעב את הוליווד ומעדיף לעבוד בשוליה, עם מבקרי הקולנוע יש לו חשבון ארוך ופתוח, וגם להשוואה השחוקה שנהוג לערוך בינו לבין פטרונו רוברט אלטמן הוא מתייחס באי נוחות. בימים אלו עולה על המסכים בארץ סרטו החדש "טריקסי", שבמרכזו דמותה של בלשית עילגת העושה בשפה המדוברת כבתוך שלה ואיש אינו מסוגל להבין אותה. ככל שהעניין נוגע לרודולף מדובר באוטוביוגרפיה הפרטית שלו: האאוטסיידר הנצחי שאינו מסוגל לתקשר עם הסביבה, אבל חרף הקשיים דובק בדרכו הפתלתלה לטוב ולרע.

דמויות בלתי מובנות

"טריקסי" אינו סרטו הראשון של רודולף שבמרכזו דמות בלתי מובנת. סרטיו הטובים ביותר עוסקים בתקשורת או ליתר דיוק, בהיעדרה. הפער בין מה שאנשים היו רוצים לומר לבין מה שהם מצליחים לומר בפועל אף היווה את הבסיס להצלחה המסחרית הגדולה ביותר בקריירה שלו כבמאי - "בחר בי", שגיבורו, מיקי, הוא שקרן פתולוגי שאיכשהו מצליח להישמע משכנע, לא משנה כמה מגוחכים דבריו. עבור רודולף דמויות כמו טריקסי ומיקי אינן נלעגות, אלא ראויות להערכה משום שהן מזכירות לנו עד כמה האמת היא עניין סובייקטיבי ונתון לפרשנות.

יש סיפור קטן שרודולף אוהב לספר על אירוע שהתרחש בהקרנת מבחן מוקדמת שארגן האולפן לאחד מסרטיו. צופה צעירה התנסחה בטבעיות: "אני לא אוהבת את הסרט הזה, הוא גורם לי לחשוב יותר מדי. אני שונאת כשזה קורה". "זו התגובה הטובה ביותר שאקבל אי פעם", אמר רודולף לנציג האולפן המזועזע, שישב לידו וטען: "אבל זו תגובה שלילית". השיב לו רודולף: "אפשר לפרש את זה גם כך, אבל אני חשבתי שזו דווקא היתה תגובה טובה". למי שמחבב אמירות מן הסוג הזה קל לאהוב את אלן רודולף, אך באותה מידה קל גם לא לאהוב אותו. על פי שיטתו כל התבטאות שכזו עשויה להתפרש כמעשה גבורה, אבל גם כאקט ילדותי או נרקיסיסטי. פרשנות היא הכל.

ביקורות בסולם אולימפי

כלפי פרשני הקולנוע המקצועיים, היינו המבקרים, הוא מגלה פחות סובלנות. כבמאי הוא נמצא במעמד מוזר למדי. הוא לא מפסיק לעבוד ומוציא סרטים בזה אחר זה. ברובם מככבים שחקנים אהודים השמחים לעבוד עימו כמו ניק נולטי, ברוס וויליס, ג'ולי כריסטי ואלברט פיני. ולמרות זאת הקהל הרחב לא נוהר לראותם. גם המבקרים, בעיקר האמריקאים, אינם יוצאים מגידרם ומתייחסים לרודולף יותר כאידיאל תאורטי של דמות הבמאי העצמאי, מאשר כיוצר מוכשר. רבים מסרטיו התקבלו בביקורת קשה למדי ולעתים קטלנית.

"גורל סרטים כמו שלי לעתים קרובות נחרץ בביקורת אחת, בעיתון אחד, בעיר אחת", הוא קונן פעם בפני המראיין של מגזין האינטרנט “From Script to Screen” והציע לייעל את התהליך. "ביקורת צריכה להיות כמו תחרות אולימפית. צריכה להיות דרגת קושי לכל סרט, כך שסרט מטופש שעובד לא יוכל לקבל ביקורת טובה יותר מסרט מורכב מאוד שלא עובד". נשמע הגיוני? ייתכן, אבל מצד שני, דרך אחת לפרש את דבריו היא שבאמנות חשובה הכוונה מן הכשרון, או שהדרך חשובה מן התוצאה. זו אינה אמירה מקרית של רודולף. לכל אורך הקריירה הוא מצוי במאבק מתמיד עם הסביבה ודרכו להילחם היא לנסות ולשנות את הכללים, הן באופן העשיה של הסרטים והן בהתבטאויותיו מחוצה להם.

סרטים נגד כל הסיכויים

כבמאי, התכונה שהוא מחשיב יותר מכל היא העבודה עם השחקנים. לא התסריט, לא הצילום, ואפילו לא האווירה הנוגה והרומנטית, שמאפיינת רבים מסרטיו - שום דבר לא חשוב כמו מערכות היחסים הבנויות על אמון הדדי, שהוא יוצר עם שחקניו, שרבים מהם נעשים לידידיו הקרובים לשנים רבות. הוא מרבה לעבוד עם אותם ידידים קרובים: קית' קרדין שכיכב בארבעה מסרטיו לרבות "בחר בי", ז'נבייב בוז'ול וניק נולטי שהופיע בכל סרטיו האחרונים. כולם שחקנים שנתנו כמה מן ההופעות הגדולות ביותר שלהם בסרטיו של רודולף. הוא ליברלי מאוד עם שחקניו, אוהב אותם, סומך עליהם ומעניק להם חופש בחירה רב. בתמורה הם מספקים את הסחורה. ב"טריקסי" שיכתב ניק נולטי חלק ניכר מן הדיאלוגים של דמותו והשתמש לצורך כך בציטוטים מתוך נאומיהם של פוליטיקאים ידועים.

את תחושת הכבוד והאהבה לשחקנים ירש רודולף מרוברט אלטמן, שאינו רק חבר קרוב, אלא הפיק חלק מסרטיו, לרבות "טריקסי". רודולף שימש כעוזר במאי אצל אלטמן בשנות השבעים וזה גמל לו כשהפיק את סרטו הראשון ומאז מוסיף לפתוח לו דלתות ולאפשר לו לעבוד במצב בו במאים אחרים היו אולי מוצאים עצמם מובטלים. לרודולף אין די מלים להודות ולחלוק שבחים לאלטמן, אך מפריע לו שההשוואה האוטומטית שעורכים בינו לבין אלטמן לעתים מטשטשת את קו הגבול ביניהם. "אני לא מחובר לו בחבל הטבור", הוא מתרעם, "הדבר העיקרי שלמדתי ממנו, מעל ומעבר לכל דבר אחר, הוא היה אתה עצמך. לא תוכל להיות מישהו אחר, אז פשוט עשה מה שעליך לעשות". ואפשר גם לפרש: "אני כבר ילד גדול. תתחילו להתייחס אלי כך". בגיל 57 ולאחר שביים 18 סרטים כנגד לכל הסיכויים, מותר לו לדרוש קצת יחס של כבוד.