נקניקיות

נקניקיות מטוגנות, נקניקיות על האש, חלוטות במים, נקניקיות בגריל, נקניקיות במיקרו.
הם יושבים שם ומשלשלים לתוך גרונות פעורים שרשראות של נקניקיות ואני תקועה פה עם תינוק מת.
אני אמרתי לך, זה סיפור אימה והוא ירדוף אותך ויצוץ מכל מקום שתסתכל, אתה אמרת לי "זה לא ייגמר", אז הנה, עכשיו אני אומרת לך.
אתה בא בלילה, אני כבר לא יודעת מה לעשות עם זה, יוצאים ממני דברים, אתה מבין, אני לא יודעת אם אלו הן שאריות של תינוקות, אם אלו הם תינוקות ברצף, זה הכל מת מה שיוצא ממני, אי אפשר לטעות בזה שאלו הן חתיכות מתות, יש להן צבע של מוות לחתיכות שלי.
זו לידהמאודארוכה הלידה הזאת, אני מחלה את עצמי. אני הורגת את הילדים שלי ממך, זה מה שאני עושה ואני לא יודעת אפילו עוד כמה מהם מתחבאים לי בתוך הבטן ומחפשים מחסה. אני הורגת אותם בזה אחר זה, את כל הילדים שאי פעם יהיו לי ממך. לפעמים אני חושבת שאולי כדאי לעטוף אותם בשקיות ניילון הרמטיות, לקשור אחת לשנייה בשרשרת ולשלוח לך עם הוראות בישול "לשים במים רותחים". אתם תשבו שם עם כל החיות והאוכל והציורים הגרועים, אתם תשבו שם איתם ואחר כך תלכו לראות טלוויזיה.
אני בכלל עבדתי במוקד מאה ושלוש של חברת חשמל, אז אני שואלת מה לי ולזה, התחלתי ללמוד צרפתית בקונסוליה כי רציתי להיות דיילת קרקע בסוויסאייר. "קומו סה ווה מסייה?" עם המטפחת על העוקם, הליפסטיק מתחת לניאונים וכל הגשעפט.זה מה שבכלל רציתי.
גרתי שנתיים אצל דודה שלי בשיכון ותיקים ברמת גן וישנתי על ספת נוער בחדר שהיה בו ארון בילט-אין ירקרק וקרש גיהוץ. מכתבה של בעלה הגינקולוג ועליה ספרי רפואה ושתי צנצנות עם עוברים, אחד בן חמישה חודשים והשני בן חודשיים והרבה פורמלין. אני מבינה שזה נשמע כמו בדיחה, אבל אני הרי כבר אמרתי לך: זה סיפור אימה.
כשהפורמייקה הירוקה של השולחן נוגעת במרפק עוברת צמרמורת שעולה במעלה היד, דרך הצוואר יורדת במורד הגב עד לעצם הזנב, הראש ניתק ממשענתו על כף היד והעיניים חוזרות להיות צלולות.
שששש, אתה נכנס. אני לא מתייחסת אליך עכשיו, לא שזה עוזר, את מה שיש לי להגיד לך אני הרי לא אגיד. את כל מה שיצא אני לא הראיתי לך, הם אמרו לי תנשמי עמוק אז נשמתי. אני אמרתי בלי כדורים, אני רוצה ככה, כמו פולנייה זקנה לשכב ולהרגיש. מה הם נותנים שם, אפידורל? זבל. לא צריכה את זה.
אני נכנסת להתקלח לפניך, היה לך יום קשה, אני יודעת. הרבה קיץ וזיעה וצעקת פזצטות. האמת? על הזין שלי. אני מתקלחת, אני מגלחת את הרגליים, אני אומרת - רק שלא ייצא עכשיו איזה תינוק כשאני אצא החוצה, שלא תראה איך המוות הזה נראה, זה מבחיל, אתה מבין. אני שוטפת טוב. אני יוצאת מהמקלחת, אני עוטפת את הגוף במגבת ואת השיער במגבת קטנה, אני מסתכלת במראה והלחיים שלי באמת אדומות, אני כמעט מוכנה. אני מנגבת את המים במגב לתוך הביוב, אני רוצה שיהיה לך נעים כשתיכנס. ואז אני מתיישבת על שפת האמבטיה ופותחת את המים החמים עד הסוף. סאונה מהבילה. אני פותחת את המים החמים עד הסוף, שיהיה לך קר.
אצל דודה שלי הייתי רוב הזמן מאוד מנומסת, תמיד פיניתי את הצלחות מהשולחן והכנסתי לתוך המדיח.
תבין, כשהגעתי לירושלים עוד היה בכלל קיץ. הייתי לוקחת כל שבוע קו שלוש מאות שמונים מרכבת צפון לירושלים. היה שם קיוסק במושבה או בבקעה שהיה יושב בו זקן עם קטרקט בעיניים, הייתי עומדת שם מזיעה בחום עם הידיעון ביד ומבקשת מיץ אשכוליות.
נשרכתי בחיפושים אחרי בית, בית כזה כמו שהיה מתואר בידיעון - "בית ערבי + גינה גדולה". כשהייתי קוראת את זה ישר הייתה עולה לי התמונה מ"בל ד'ז'ור" של הרגליים הצחות של קתרין דנב נשרכות בדשא בחצאית אדומה.
"חשמל מאה ושלוש שלום, במה אפשר לעזור לך? נפל עמוד חשמל ברחוב? תשאר על הקו, נה- מה- קיטה- פה מסייה, מייד נעזור לך". אתה היית יושב בעמדה שממול, לפעמים העיניים שלך היו שטות מעבר לעמדה שלך לכיוון שלי, אני הייתי הבהקיץ של השלוחה. שאלת לפעמים אם בא לי ללכת לסרט וכאלה, הייתי אומרת "אולי", "דבר איתי ביום שישי". אתם הייתם יוצאים ביחד כל החבר'ה מהמוקד, היה לכם מנהג כזה ללכת אחרי המשמרת ל"אפרופו". אף פעם לא באתי. אני גרתי בשיכון ותיקים ולא רציתי להפסיד את האוטובוס האחרון.
מה אתה בא לפה באמצע הלילה. אז קראתי לך, אז מה. אתה לא צריך לבוא אלי אף פעם. אני באמת רוצה להגיד לך כמה דברים, אני רוצה להגיד לך שאני לא מאמינה לך לכלום, שהמוסר שלך הוא מהמפוקפקים. יש לי כל כך הרבה דברים להגיד לך ולשנוא אותך ולבוז לך לאהבת הארץ או המולדת שלך ואני לא אומרת כלום. אני פתאום לא זוכרת אפילו מה שרציתי להגיד. אני רק בודקת שהכל עומד במקום, שהיד שלי עוד מונחת שם, משתלשלת מהכתף.
בסוף מצאתי חדר באיזה בניין חדש ומסריח של אשטרום או משהו כזה. פלוס שותף עם חולשה לאסאדו. היו שם - מרפסת וסלון ומיקרו וטלוויזיה וצנרת חדשה. חתמתי על החוזה. הלכתי ורכשתי:
מזרון של "הולנדיה". מיטת עץ. שולחן כתיבה. מחשב. מדפסת יד שנייה. שטיח בצבע אדום. ספרייה. ארגז משוק הפשפשים - בשביל האווירה. רפרודוקציה אחת של הופר ושל ההוא, נו, שילה, ומין גלויה מוגדלת של ורמיר, הכל מהחנות של המוזיאון. ועוד פוסטר אחד של בלו אפ של אנטוניוני משירות הסרטים. ווילון לבן לחלון. תפרתי כריות שהנחתי על כיסוי המיטה בצבע שמנת. קניתי צנצנות כאלה עם ציורים של וולט דיסני ואחר כך מכחולים ועטים ושפופרות צבע והכנסתי לתוך הצנצנות. מאפרה שמוטבעים בה פרחים מיובשים. אהיל יפני מנייר אורז אדום. שני מדפי עץ שהזמנתי אצל הנגר. מצעים לבנים וכר נוסף ממוך אווזים. לוח שנה עם תמונות של חתולים. שתי מנורות שולחן בעיצוב עתיק. שטיח ווילון לאמבטיה בצבע תכלת.
קודם לא היה לי כלום.
אתה חושב שאני אוהבת אותך, אני יודעת שאתה חושב ככה וזה מצחיק אותי כי זה לא נכון. אני גם לא שונאת אותך, אני כלום. אבל בעוד שזה כמעט מת איתך, עם כל האחרים זה מת לגמרי. זה מת כמו מקרר, זה מת כמו מערכת ישיבה. איתך זה עוד הורג את עצמו, מוציא לי תינוקות מתים מהבטן. זה עשרות לידות קטנות ביום. אתמול בלילה ישנת לידי. אני נשכבת לידך ואני מרגישה את זה עוד פעם, עוד לידה אחת קטנה, לא כואבת, כיווץ קל של שרירי הבטן התחתונה וזה מחליק החוצה. אני לא הולכת לבדוק אפילו, אני עוצמת את העיניים ואנחנו נרדמים.
אני חולמת שאתה אומר לי שאתה חולם כל הלילה על אפרוחים. "אני יכולה לראות אותם" אני אומרת לך, אני ראיתי אותם. ותאמין לי לזה.
ביום הראשון שישנתי בירושלים נכנסתי למיטה והסתכלתי על החדר החדש שלי שעוצב באופן מכוון כך שייראה כאילו מגובבים בו דברים שנרכשו לאורך תקופת חיים שלמה של בחורה צעירה. ללא ספק הייתה גם כוונה ליצור איזו זיקה או העדפה תרבותית.
לא היה בו שום דבר שאהבתי. בטח שלא את העניין הזה עם הכריות והכיסוי מיטה. מה זה פה? "משכית"? והפוסטרים המופלצים האלו שמשום מה נראו לי הכרחיים ליצירת תדמית של מסורת משפחתית זעיר בורגנית עם ניחוח. ניחוח. חשבתי איך שחסכתי כסף כל כך הרבה זמן בשביל החדר הזה, כל כך הרבה לילות במוקד. שום דבר פה לא שלי. אולי כדאי לצבוע את אחד הקירות בבורדו או בתכלת, זה יעניק לחדר נופך פסוודו אינדבידואלי. שמתי את הכרית על הראש.
קמת בחמש בבוקר. לפני שיצאת אני התעוררתי, "אני אנעל את הדלת אחריך", אני אטרוק אותה. אני אבעט לך את הדלת בפרצוף.
אמן והדלת הזאת תהדהד לך בנשמה כמו שניסו לא פעם להדהד לי עם מכונות כביסה ושאר מכשירים חשמליים.
מעבד מזון של "בראון". קניתי במבצע. בסוף צבעתי קיר אחד בתכלת.
אני נכנסת לשירותים. אני בודקת. זה עוד תינוק מת אחד, רואים לפי הכל, לפי הצבע בעיקר. זה כבר מזמן לא הצבע שלי, גם לא שלך. זה פשוט מונח שם, מת של אף אחד. לבית השימוש. יתגדל ויתקדש.
הקבורה.
פעם אחת הלכתי איתכם ל"אפרופו". ההיא, הנמוכה מהטור הראשון של העמדות, סטודנטית שנה שנייה בבר אילן היא זאת ששכנעה אותי. באתי. כולם באו. התיישבנו בשולחן ארוך והזמנו שייק טבעי.
אתה שאלת אותי מה אני מתכוונת לעשות, אז סיפרתי לך שאני בעיקרון מנסה להתקבל ל"סוויסאייר". שאלת אותי "את מדברת צרפתית?" ועניתי לך שאני לומדת. "ואחר כך מה?" שאלת. אחר כך? מה לי ולזה. "אני חוסכת כסף, אני שוקלת לעבור לירושלים".
אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת מה לעשות. זה מה שאמרתי כשיצא התינוק המת הראשון. הם אמרו לי לנשום אבל אני ברחתי לשירותים. התפשטתי לגמרי. לא היה טעם לבגדים עם כל הדם הזה. וזה היה שם. אני זוכרת. זה היה תינוק והוא היה מת. אני לא ידעתי מה לעשות. מה אני אמורה לעשות? אני אזרוק אותו לביצ'מוש? הם דופקים על הדלת שאני אצא. הם יקחו לי אותו. הם יקחו לי אותו. אני החזקתי אותו בידיים שלי. ניגשתי לברז והסתכלתי במראה שמעליו. הכל היה מרוח דם. הריצפה, הקירות, הגוף, אפילו הפנים. זה פשוט כאב לי מאוד. אני שטפתי אותו מתחת למים הזורמים. אני ניקיתי אותו. אני עטפתי אותו יפה בנייר טואלט. אני צעקתי להם להביא לי בגדים. "אין לי בגדים!" צעקתי. דחפתי את התינוק שלי בין הבגדים המלוכלכים ויצאתי מהשירותים היישר לתוך חלוק. "זה מת" אמרתי להם, "זה יצא וזה מת וזרקתי את זה לבית שימוש".
כשהיינו ב"אפרופו" שאלת אותי מה עשיתי קודם וסיפרתי לך את כל הסיפור, איך שדודה שלי סידרה לי עבודה במשרד של גרפיקאים, "זה היה בדיזנגוף, ודרך החלונות היה אפשר לראות את העקבים של הבחורות עוברים בסך. זה היה לא נורמלי, אני הייתי תקועה שם, יעני משרד של גרפיקאים, אבל זה בכלל היה מרתף לתכנון והנדסת מכונות אז יצא בסוף שהגעתי לחברת חשמל. למאה ושלוש.
אני התקשרתי אליך, ואמרתי לך שזה יצא ושזה מת. אתה שתקת. "זה מת וזה אצלי"."וזה שלי?" שאלת. "זה אצלי בתיק. אני החבאתי את זה בתיק שלי".
"מה אתה עושה עכשיו?" שאלתי. ענית לי שאתה אוכל. "מה אתה אוכל?" שאלתי. "ענית לי 'נקניקיות'".
אתם משלשלים נקניקיות לתוך הלועות הפעורים שלכם כאילו היו תפוחי אדמה מזוקקים בערב שירה. אני צועקת "פיזדה עליך! אני תקועה פה עם תינוק מת".
"צריך לקבור אותו" אני אומרת. אתה בולע את מה שבפה שלך ואומר לי בשקט: "תשמעי, זה נגמר". אז אני עכשיו אומרת לך, זה סיפור אימה והוא ירדוף אותך ויצוץ מכל מקום שתסתכל. צריך לקבור אותו.
נסענו לרידינג, לשפך. זה נראה לי סימבולי לקבור אותו מתחת לארובה של חברת חשמל. אני הבאתי כף מהבית ואמרתי לך "תחפור". אתה כרגיל מפחד. מפחד שיתפסו אותנו. אני אומרת לך "אנחנו לא עושים שום דבר אסור הפעם". אנחנו קוברים את התינוק שלנו. הוא נולד מת.
אתה חפרת ואני הכנסתי את הקופסה וכיסינו בחול. אמרתי לך לשים אבן ואמרת לי שאתה לא מאמין בדברים האלו. אני שמתי אבן וגם זר של פרחים. אמרתי לך אתה רואה את הארובה הזאת. רואים אותה מכל מקום בעיר. מכל מקום שמסתכלים. ואז אני ברחתי. אני ברחתי ממך. אני רצתי לפניך במרחק של מאה מטר. אתה צעקת לי "תעצרי!".
עצרתי.