אדם לבן במקדש מוצל

איש אחד, לבן, עומד במרכז בנגקוק במקדש מוצל תחת עצים גבוהים, מביט בפסל המקושט ומקשיב קשב רב. למה הוא מקשיב? קשה לדעת. הבודהה מוצב בחצר. רוב פסלי הבודהה מוצבים בתוך אולמות מפוארים וזה עומד בחוץ. ניתן לטעות שהוא הוזנח, אבל לא, הוא מוקף בפרחים ובמתנות – אנשים באים לחלות את פניו.
לידו כורעת אשה וממררת בבכי, פניה מופנות אל הבודהה. על מה היא ממררת? לא נדע. היא סופקת את כפותיה ושוב גוחנת ונוגעת עם מצחה ברצפה. שפתיה נעות במהירות והיא מבקשת משהו בנחיצות ובבהלה.
אשה אחרת שעובדת כאן, מנקה את פסל הבודהה. היא מרגישה שהיא במרכז התמונה. היא טועה לחשוב שהשניים מביטים בה ולא בבודהה. היא מנקה במרץ עם המטלית שבידה את האגרטלים המלאים בפרחי לוטוס ומדיחה יפה את אפר הקטורת. מבטי השניים מביכים אותה והיא מקפידה על חריצות – אם הם מחכים למשהו מהבודהה, יראו נא שניהם כמה הם דואגים לו. אם מחכים למענה ממנה, יראו נא שניהם שידיה מלאות בעבודה.
האיש הלבן הגיע אתמול לבנגקוק בפעם השניה בחייו. ארבע שנים חלפו מאז הוקסם לראשונה מיפי המקום הסואן והרוחש הזה. הפעם בא לכאן כועס יותר, צמא יותר וכאילו שהובטח לו כאן משהו טוב באמת.
בגלל איזה אבק שעולה משם ומיתמר בשעות אחה"צ המוקדמות, או בגלל איזה דוק שמסתיר את השמש, יש תחושה נוראה כאילו שעות על שעות נמשכת שקיעת השמש. בארץ שלו, שעות הדיכאון האלה קצרות יותר.
"נלך על זה" הוא אמר בליבו כבר בערב הראשון לשהותו כאן, ותר בעיניו אחרי זונה שנראה גבר. "נלך על זה, שגם יהיה זונה, ושגם יהיה גבר. וגם מפוכח לגמרי, בלי אלכוהול. ובשקט" משהו צרח בתוכו, "ללכת על זה בשקט ובאיפוק".
הזונה – יושבת, רומזת לו בעיניה. יש לה כפות רגלים גדולות ופרצוף מרובע. הוא אומר לה כמה מילות נימוס והיא עונה,
"יס, איי נו יסלאל, איי נו יסלאל"
"כן, ישראל" הוא עונה על דבר שלא נשאל.
היא אומרת,
"איי נו, איי נו, יו קיל לבין"
"נו יו. אל תגידי you, זה לא אני" הוא מהמהם בחוסר סבלנות.
No, no. I know, you kill labin""
"לא לא, זונה בת זונה, אל תגידי יו, איט איז נוט מי, לא אני רצחתי אותו. אולי השב"כ. זה לא יו, זה לא אתם, זה רק אחד בא מהחושך וירה בו". אבל היא חזרה על זה שוב ברכות והוא הנהן והוסיף ומלמל 'זונה בת זונה'.

הם הולכים אליה לחדר והיא מתפשטת מייד.
"לא, זאת אשה.
כנראה אשה".
היא חולצת אותו מעט ממכנסי הג'ינס מנקרת בו קצת, כמו ציפור במקורה, ומבקשת את הכסף מייד. הוא אומר לה שהוא רוצה קנדון.
כאן בקושי מבינים מה הוא אומר ועל כל משפט חוזרים כמה פעמים, הוא יכול להגיד "קנדון" עוד פעם ועוד פעם. בדיוק כמו שקראו לזה פעם, כשהיה צעיר – קנדון. עכשיו ילדיו אומרים לו, אל תגיד את זה ככה, כמו איזה זקן. אין, איך שלא תסובב את החיים, אין שתעבור אותם בלי שהילדים שלך יתביישו בך מתישהוא. "שיתביישו. שיזדיינו". חשב. אבא שלו שוכב עכשיו במיטה, אפור ממחלה. מה מחלה?! זקנה.
היא צוחקת הזונה הזאת,
"מפחד מאייס, מפחד מאייס, מה אתם כולם מפחדים מאייס?"
"מתים מזה"
"אז מה?" היא צוחקת, "כולם מתים".
הוא לא ממש יודע מה לעשות איתה, פעם ראשונה שהוא הולך לזונה לא שיכור גם לא מורעב במיוחד "רק עכשיו הוא בא מהבית". מה עושים עם אשה כשלא שיכורים ושלא אוהבים ומשלמים לה ופוחדים להידבק ממנה בכל מיני מחלות אקזוטיות שמצחיקות אותה בגלל הפחד של האדם הלבן מהמוות.
"לא מנשקים אותה, איך שלא יהיה, לא מתחילים עם זה אפילו".
"לא, לא ככה. עוד לא זיון" הוא מדריך אותה במילים הכי קרובות להבנה,
"תעשי לי ככה", הוא מראה לה מה שהיא הבינה עוד קודם להסברים.
אבל היא רוצה ממנו משהו הרבה יותר חם,
"קח אותי ליסלאל קח אותי ליסלאל" היא ממררת.
"יש לך מאדאם? יש לך מאדאם?" היא שואלת וחובטת בכתפיו בכעס עשוי.
"תישן איתי, תישן איתי", על כל דבר לחזור פעמיים כדי להיות ברור.
"לא. אנחנו נעשה את זה עוד פעם (אם כבר על הכל חוזרים פעמיים) ואני אלך לישון במלון שלי, אני אדם שישן לבד".
איך הוא נפל על זה, זונה שנעלבת?! ,עלבון יש לי בבית" הוא חשב כמו ילד שאומר למארחיו "אכלתי כבר בבית".

"יש לי תינוק" היא אומרת בהתרסה ומצביעה על בטנה השמנמנה. "כאן, יש לי תינוק", היא מצביעה שוב, ומי שהחזיק אי פעם נערה תאילנדית בזרועותיו, זה שלש לארבע שהוא יודע בדיוק באיזו בטן שמנמנה ומתוקה מדובר, זאת שמסתירים אותה כל כך ביסלאל.

"את יודעת מי האיש?"
"מה?"
"איש, איש, את יודעת מי האיש?"
"אתה חושב שאני איש? אתה חושב שאני איש?! אני אשה, לא איש"
"אני לא חשבתי שאת איש", הוא עונה "אני שאלתי אם את יודעת מי האיש, מי האבא של התינוק. אני בכל מקרה לא הייתי יכול לקחת איתי לישראל אשה שיש לה תינוק בבטן" הוא אמר והצביע על בטנה.
"אני אשה, אני לא איש, תישאר לישון פה".
"אני לא. אנחנו נעשה את זה שוב ואני אלך.. תוכלי להביא עוד מישהו".
היא מעוררת אותו שוב, אתה לא יכול לעורר את עצמך עם אשה שאתה פוחד לנשק אותה, שאתה פוחד אפילו לגעת בה.
היא מדריכה אותו לעשות את זה כדרך נערים, היא לא בטוחה שהיא הבינה אם הוא חיפש נער או נערה. הוא מפחד שהיא תמרח אותו בקרם על בסיס שמן, הוא שמע פעם שהם פוגעים בעמידות הדבר הזה, הדבר הזה שקוראים לו קנדון או קומדון. למחרת בבוקר, למרות שהרוקח הסיני האמיתי שלו אמר לו שאין ממה לחשוש, הוא בכל זאת הלך לבית מרקחת אחר כדי לקנות קרם על בסיס מים. הלילה בכל אופן זה די כואב לה, ולא ממש מענג אותו. פשוט כלום.
האשה המנקה גמרה להסיר אבק ואפר מכל מקום שהגיעו אליו זרועותיה הקצרות. היא פונה אליהם, אל האשה הכורעת ואליו כמבקשת אישור שהעבודה נעשתה לשביעות רצונם.
האשה המתחננת, עיניה עדיין דומעות, עסוקה בטלטול הכוס על מקלות הגורל. היא מביטה בחמדה במקלות ומנערת אותם במרץ, מקל אחד נשלף. היא בודקת איזה עתיד הוא מבטיח לה. לא, זה לא מוצא חן בעיניה. היא חורצת לשון כילדה ומחזירה אותו לכוס ומנערת שוב. שוב עולה בגורלה מקל שהיא לא רוצה בו והיא מנסה את המזל שוב.
ככה הם, מפצירים באלוהיהם עד שהוא נעתר. כשעולה בידה הגורל אותו היא מבקשת לעצמה, היא קמה, מחייכת אל הזר וקדה לו. היא אוספת את נעליה והולכת, על מה התחננה? קשה לדעת.
האיש מהנהן לעברה ושב להאזין בזעף, אדם לבן במקדש מוצל בבנגקוק. למה הוא מקשיב ברוב קשב? – הוא מקשיב לזמן החולף במהירות והופך אותו לאדם מר וממורמר.