רשימת קניות

היא שוכחת כל הזמן מטלות שאני נותן לה בטענה מוגזמת שהסרטן משבש לה את הזיכרון.
ואני מכריח את עצמי לצעוק עליה באוקטבות גבוהות, שזה שיש לה סרטן, לא פוטר אותה מעבודות הבית.
"להכניס לה מסרים בכוח, שהיא תבריא במהרה" אמרתי לעצמי, זו הטקטיקה החדשה שלי להתמודד עם הכל.
ככה, אולי היא תתחיל לחייך ולגדל שוב שיער מתולתל, בדיוק כמו לפני חצי שנה שהכל היה בשגרת נורמלי.
היא אוהבת לטייל ברחובות, בכל מקום שיש חנות עם מראות, היא חוטפת סחרחורת וחייבת להיכנס.
מעין אקסטזה שכזאת, לראות את ההשתקפות של עצמה במראה ולרחף בתוף פנטזיה מכרסמת נוסח "איך הייתי נראית אם לא היה לי סרטן במוח".
וכדי שהיא לא תשכח, קבענו ביחד, נוהל, לרשום לה בדיו כחולה, את רשימת הקניות להיום על הראש הקירח שלה. ככה לא משנה מה יקרה, היא תמיד תהיה מול מראה ומולה רשימת קניות.
היא אמרה לי שברגע שכל הראש שלה יהיה מלא במוצרים, היא תעזוב את החיים ותלך למות.
"ככה אני מרגישה".
אמרתי לה שתפסיק לדבר שטויות, ובפנים פחדתי.
זאת הסיבה שתמיד רשמתי לה רק מוצר אחד על הראש.
לא רציתי לקחת סיכון ולבקש ממנה רשימת קניות של 300 שקל, שכל הראש יתמלא בבת אחת במוצרים ועוד בסוף, אני עלול לקבל מהסופרמרקט את הכל במשלוח חינם הביתה – המוצרים בארגז ואהובתי בשקית.
לפעמים, היא משגעת אותי בדיכאון שלה, ולחשוב שקודם, לפני חצי שנה, היא הייתה מלאך קופצני שפיזרה חיוכים לכולם כאילו זכתה בלוטו.
והיום, יש רגעים שבא לי מתוך אהבה כמובן, להכניס לה מזלג בראש ולהוציא את הג'וק המגעיל שעושה לה מחשבות שליליות בנשמה.
אבל אני עוצר את עצמי בכוח, וזה קשה.
לא קשה, כמו לראות אותה משתנה מולי במיטה, נושמת בכבדות שקורעת לי את הלב ואני כמעט נשבר לחתיכות.
מצחיק אותי שהיא עקשנית בתחומים הלא נכונים.
אתמול, היא היתה בחנות מראות באבן גבירול והתרפקה לה כמעט שעה על איזה מראה ענקית.
המוכרים מגלים כלפיה סבלנות. קולטים שהיא במצב רגיש ונותנים לה חופש מוחלט.
מעין הבנה אילמת של כאב.
בקיצור, המתוקה החליטה שהיא מתעלפת, ככה סתם באמצע החנות.
הגיע אמבולנס והיה קצת בלגן. בדרך, בין הנשמה ואינפוזיה, היא מתעוררת ומבקשת מהפרמדיק שיעצור את האמבולנס.
אם לא, היא מתה לו פה ועכשיו, על המקום, על המצפון שלו.
הוא נבהל ורצה להמשיך לבית החולים, אך לבסוף לא הצליח לעמוד בקסמיה.
"תקנה לחם" מלמלה בעיניים מבולבלות. וכך נוצר מצב מיוחד שחולת סרטן גוססת עם קרחת כחולה מדיו, מכריחה פרמדיק לחוץ, לקנות לחם בצוהרי היום.
"לא יכולתי שלא לקנות" אמרה לי מאוחר יותר. "בכל זאת, רשימת הקניות היומית, יצרה לי שיגרה".
והיא די התגעגעה לשיגרה הנורמלית מלפני חצי שנה. זה נותן לה קצת טעם מתוק של חיים, לפני שהיא נכנסת לטיפול הכימי המר של השבוע.
היום, יום חמישי ולא נשאר הרבה מקום בראש הרזה שלה, מקסימום שלושה, ארבעה מוצרים.
רשימה קטנה, דאגה גדולה.
היא חזרה מבית החולים עם שקית חלב ולחמנייה, כך שצמצמה לי את האפשרויות למחר ואני כל שניה רועד, כשעוברות לי הדקות עד לרגע הקריטי שעומד להגיע.
בלילה, היא ביקשה ממני, אחרי שכיבינו את הטלוויזיה ונכנסנו למיטה, שהיא רוצה לצאת איתי לטיול בפעם האחרונה.
ושוב התחשק לי להכניס לה מזלג בראש ולהרוג את הג'וק שיפסיק להציק לה לשמוח, אך הבלגתי.
"לאן את רוצה לטייל?" שאלתי. "רומא? פריז?" וכבר התחלתי לחשוב איך אני מסביר לבוס שלי ששוב אני צריך חופש.
"לא". השיבה הדובשנית "אני רוצה לטייל בתוכך".
ואני נמסתי.
באותו הלילה, יצאנו לטיול יחדיו. בתוכי, בתוכה והיה נפלא ומרגש.
בלי מטוס ובלי כסף, הכל חינם עם נופים של אהבה.
לפני שעצמנו עיניים וכמעט שהתמזגנו עם שמיכת הפוך כישות אחת, לא הצלחתי להתאפק ובדמעות הצעתי לה שתתחתן איתי.
"אתה בטוח שאתה רוצה להתחתן עם אחת כמוני, קירחת עם ראש מלא רשימות קניות וסרטן?" שאלה היפה מכולן.
עניתי שכן, "אני רוצה רק אותך" ושנינו בכינו וצחקנו, בכינו וצחקנו ולשניה או שתיים, הכל היה כמו קודם.
נרדמנו מחובקים אחד בשני וסוף סוף היה לי חלום טוב, שמחר היא תקום עם שיער מתולתל וחיוך מפוזר ואז נלך לרבנות ונעשה את זה רשמי.
התעוררתי בבוקר, רועד מהקור העז שתקף את גופי והייתי מאוד מבולבל, כי היה קיץ בחוץ.
עד שהבנתי שהקור בא משירה, מהמלאך שלי, שפרש כנפיים בלילה והפליג הרחק ממני.
ליטפתי אותה בדמעותיי שזלגו שעה ארוכה והתערבבו עם כל הריחות של האושר, שרבץ לא מזמן בתוכנו וכבר התגעגעתי אליה.
פניה הלבנות עדיין חייכו והיא שקטה.
ואיכשהו, בין כל הדמעות, שמתי לב שנשאר עוד מקום אחד אחרון בראש לה, אשר המתין לי.
וביד רועדת, נטלתי את העט הכחולה ורשמתי שאני רוצה את שירה שלי בחזרה.