ברכה

בשבע בערב קיבלתי הודעה מהעורך הראשי שהלילה יוצא האתר לדרך. הוא היה נמרץ, קצר, ואפילו שלא בטוח שהוא יודה בזה - נרגש מאד. עבודה ארוכה מאוד באה מבחינתו לקו הגמר. או לקו ההתחלה, איך שתרצו לראות את זה. שעה אחרי ששמעתי את הבשורה, מצאתי את עצמי נושף את האבק מעל מעבד התמלילים, לוחץ על כפתור ON, ומתחיל לתקתק. נכון, האצבעות האלה לא תיקתקו על המקלדת הזו כבר די הרבה שנים, ואני אפילו עוד לא יודע איך שולחים מאמר אל אתר המערכת, אבל הגירוד ביד עוד נשאר. אז גירדתי והתחלתי לכתוב, כמו אז.
בארבעה במרס 84 הוקם עיתון "חדשות". הייתי שם, אני יודע. עצם השימוש במילים "הייתי שם" הוא נוסטלגיה עבורי כי אנחנו, חבורת אנשי "חדשות" המצאנו אותו. כמו שהמצאנו המון דברים אחרים, הכתיבה האישית, הזריזות, מהירות התגובה, הנכונות להיהרג על כל סיפור, קטן כמו גדול.
הקורא הזריז יאשים אותי מיד בשחצנות. זה נכון. הצד השני של "חדשות" היה השחצנות, החפיפניקיות, הביטחון העצמי המופרז, ובעיקר חוסר האחריות על מה שעוללנו לעתים די קרובות לאמת. ולמה להכחיש? אחד מתחביבנו הקבועים היה להתעלל בה.
וזו הבעיה הגדולה של עיתון, של כלי תקשורת. המתח הבלתי נסבל הזה בין הרצון לדעת הכל, וההכרח שלא תדע, בין התאווה לפרסם, לבין יכולת השליטה העצמית, רגע לפני הפירסום, בין היוהרה, לבין הצניעות. בכך נפלנו, ולכן נסגר עיתון "חדשות" מעל לראשים שלנו.
חדשות נסגר אבל הוא הוריש למערכות תקשורת רבות את היתרונות והחסרונות שלו. בעיקר את החסרונות. כל פעם כשאני קורא ידיעה בנושא המוכר לי אישית, אני מגלה שנח אפשר לכתוב בשבעים שגיאות, לא שבע. אתה קורא בעיתון סיפור על אשה מעפולה שנפלה מקומה שביעית על אחותה, אותה לא ראתה ארבעים שנה, ואחר כך מתברר לך שהן לא אחיות, זה היה מקומה ראשונה, היא קפצה ולא נפלה, ובכלל זה קרה בחולון, לא בעפולה.
הלילה, כאשר YNET יוצא לדרך, אני רוצה לאחל לו שידע לא ליפול בכל המקומות בהם נפלנו אנו. שידע להתגלח על השגיאות שלנו, לא שלו. אז נכון שהנייר סובל הכל, אבל כאשר כותבים עליו רע, הוא סובל במיוחד.