אש גדולה מגפרור קטן

צה"ל מתכונן לעימות עם הפלסטינים כבר זמן רב. למעשה, החלו ההכנות מייד אחרי אירועי המנהרה לפני כארבע שנים: הצבא הפיק את הלקחים מהכשלים הלא מעטים שהתגלו אז, והחל בהתכוננות מאסיבית להתלקחות הבאה, שלדעת רבים מראשיו היתה בלתי נמנעת. אירועי יום הנכבה האחרון היו למפקדים בבחינת מודל מוקטן, שנחשב בעיניהם למוצלח מאוד.
התגובה הצה"לית כוללת הפגנת כוח גדולה וכמעט מיידית. לטענת הרמטכ"ל ומפקדי פיקוד המרכז, השתלטו הפלסטינים על אנשיהם לאחר שצה"ל איים להשתמש במסוקי הקרב שלו, כולל לירי על מפקדות. המסקנה הצה"לית היתה שלא מספיק להיות יותר חזק, צריך לנפנף בשרירים האלה בשלב מוקדם, ולהיות מוכן להשתמש בהם במקרה הצורך.
למדיניות הטקטית הזו לא קדמו הוראות מדוייקות ומפורשות של הדרג המדיני. הרמטכ"ל והמפקדים בשטח חופשיים להשתמש בכוח העומד לרשותם על פי קריאת המצב, אבל הדרג שמעליהם לא הינחה אותם לגבי הגבולות המדוייקים של השימוש בכוח. ההתייעצויות שנערכו בסוף השבוע בביתו של ראש הממשלה נועדו לגשר על הפער הזה, אבל לא הועילו כדי לכבות את הבעירה. השאלה אם הדבר נובע מהתעקשות של הפלסטינים, במסגרת הבערה מתוכננת ומבוקרת של השטח, או ששני הצדדים אינם שולטים לחלוטין במה שקורה, מה שיכול לגרום לתוצאות בעלות משמעות איזורית כתוצאה מפעולות של מפקדים ברמה נמוכה, השאלה הזו נשארת בינתיים פתוחה.
העימות הזה מרחף באוויר מאז ועידת קמפ דיויד. אחרי שישראל הציבה את הגבולות הסופיים שלה והעבירה את הלחץ אל הפלסטינים, אחרי שהמדינה הפלסטינית חזרה פתאום להיות איום נורא על בטחון ישראל, במקום המשכו הטבעי (שצריך להסתדר במשא ומתן, אבל איננו עוד בבחינת שד מאיים) של התהליך, אחרי שהעולם כולו לחץ על ערפאת להימנע מהקמת מדינה כאקט חד-צדדי, אחרי כל אלה היה ברור שגפרור קטן מאוד יכול להצית אש גדולה. לאש הזו הצטרפו עכשיו חלק מערביי ישראל, המאווררים תסכול קיומי ופוליטי בעיתוי מסוכן מאוד. ספק אם אפילו מסוקי הקרב יכולים להסיר את כל האיומים האלה, בהעדר דיאלוג אמיתי בין הצדדים.