מרצדס C32 AMG - התעוררות

אדי ואני נפגשנו לראשונה בסיטואציה מוזרה. זאת אומרת, אם גם אתם מניחים ש-6.00 בבוקר היא שעה מצוינת להתחפרות עמוקה מתחת לשמיכת פוך, והרבה פחות מתאימה לרפרוף עצל בעיתון בוקר - גם אם מדובר בספה מפנקת על גדת בריכה מחוממת בקליפורניה המתעוררת.

כמוני, גם הוא נחת לפני מספר שעות. כמוני, גם הוא לא הצליח להירדם. אלא שבשונה ממני, אדי הרגיש כאן בבית. וממש לא כמו עבדכם הנאמן והמרחף, הבחור העגלגל והמקריח היה בדרכו לעבודה, שעה-שעתיים לפני שיתמקם מאחורי מכתבה קלאסית כבדה, מנהל יום נוסף של עסקים רווחיים.

לצערי, אדי לא רגיל שמתעלמים ממנו, ומבחינתו לא היום ישנה את הרגליו. לאחר שבירר מהיכן אני ("ישראל"), מה אני עושה בקליפורניה ("מחפש אפיקי השקעה חדשים") ולמה בשעה כל כך מוקדמת של הבוקר ("שומר על כושר"), הניח לי קלות. אז שחה קצת, התנגב, ניגש אלי וחשף על חזהו השעיר מגן דוד מוזהב ענק. "זה בסדר, אני מהטובים", אמר, ולפני שנעלם מעבר לדלת הסאונה הפטיר לעברי בלחש: "ואין לך מה לדאוג, אני לא אגלה לאף אחד שאתה סוכן מוסד".

"אתה חייב לשמוע סיפור" (איך ביקשתי מהמזכירה שתארגן לי אוטו שמסדר זיונים)

שלושה ימים ומספר מפלצות מוטוריות מאוחר יותר מצאתי עצמי בפינה האהובה עלי, בקצה הדלפק הארוך בקומת המרתף של המלון. הברמן בדיוק סיים לתאר עבורי בצליל וצבע מה היה עושה לאחותו של בן לאדן אילו נכנסה כרגע לבר.

לפתע, משום מקום, הופיע פרצופו העגול של אדי ידידי, מאושר עד תנוכי אוזניו ומתנדנד קלות. "אתה חייב לשמוע סיפור", הוא מלמל, והתיישב לצדי באנחת רווחה, תוך שהוא טופח לי בעוז על השכם ומתיז לעזאזל את שיירי הוויסקי מהכוס שאחזתי. "25 שנים אני נשוי באושר", פתח ואמר, "ובדיוק לפני שלושה ימים חגגנו את יום הנישואין. אז רציתי להפתיע אותה, אתה יודע, עם סופשבוע משגע בסנטה מוניקה, ולעזאזל הטיסות האלה, עם המטוסים המתרסקים.

"הפעם רציתי לנהוג, לנהוג על אמת. לא לשבת במושב האחורי של הלימוזינה, לא להחזיק בהגה של איזו לינקולן כבדה וארוכה. רציתי משהו שיחזיר לי קצת אדרנלין לדם, שיזכיר לי את המוסטנג האדומה והקולנית, שסידרה לי יותר זיונים מכל הכסף שצברתי עד עכשיו.

"אז ביקשתי מהמזכירה שלי, בחורה משגעת אגב, שתארגן לי מכונית מעניינת ליומיים-שלושה. רק הזהרתי אותה שאני לא רוצה אמריקאית. פטריוטיזם זה אולי יפה בשביל המעונבים של וושינגטון, אבל אני רוצה 'תוצרת חוץ'. ובאותה הזדמנות גם הזהרתי אותה שאני לא אוהב מרצדס. אף פעם לא אהבתי את המכוניות האלה, עם הכוכב המתנשא על מכסה המנוע. יקרות בלי סיבה. נובורישיות וחסרות טעם. שמנות מדי, נראות עייפות בעמידה. זה בדיוק מה שהסברתי לה.

"אלא שמשהו קרה בדרך. סוף יום העבודה, אני לוקח את התיק, מתמתח מול המראה הגדולה במשרד, יורד למגרש החנייה. המכונית ממתינה לי שם, כמו שהבטיחה לי. ומה אני מגלה בחנייה? נכון, מרצדס. וכאילו זה לא מספיק, זו מרצדס קטנה, C קלאס. אתה מבין מה אני אומר? מרצדס C כמו של מנהל מחלקת השקעות חוץ. אפילו רואה החשבון שלנו נוהג ב- E קלאס".

בשלב הזה עצר אדי לרגע, לגם במהירות והמשיך בקצב מואץ ובטונים גבוהים. "אבל המכונית שלי לא היתה שם, ולא היתה לי ברירה. אז נכנסתי פנימה, בקושי נכנסתי. כיוונתי את המושב המחושמל, את ההגה המחושמל, את המראות המחושמלות, הסתכלתי בלוח השעונים המוזר והמצועצע, הנעתי, יצאתי בזהירות מהחנייה ודרכתי על הדוושה.

"שנייה וחצי אחר כך אני ב-50 מייל לשעה, עם גב צמוד למושב ועיניים מגולגלות לאחור. ואז אני מזהה פתאום רמזור אדום. בולם חזק, כמעט מעיף לעצמי את ארוחת הצהריים מהגרון, אבל לפחות מחזיר את האישונים למקום. המכונית הזו היא טיל בליסטי. תשמע, אני לא מגזים: החיים שלי השתנו תוך ארבע שניות".

בשלב הזה אדי זז באי נוחות בכסא הגבוה, מנסה לשדר אותות מצוקה אמיתיים לברמן. זה מסתכל עלי בעיניים עצובות קצת, מסתובב והולך לקצה השני. "אז איפה הייתי?", שואל אדי בעליצות, ומיד ממשיך בקצב. "בקיצור, 15 דקות מאוחר יותר אני נכנס הביתה, ומגלה שאשתי ארזה בינתיים חצי חדר הלבשה. אני תופס אותה ביד, מחבק אותה חזק ולוחש לה שתעזוב הכל, תכין תיק קטן ותרד איתי למטה. היא מסרבת קצת, אבל אני משכנע אותה בדרכים המקובלות", הוא אומר, וקורץ לי בכבדות.

"אתה מבין את זה? כמו פורשה!" (ועוד בכלל לא סיפרתי לך איך היא נוסעת)

עכשיו אני באמת נבוך, ומרגיש צורך עז להתוודות בפני הבחור. "תראה, אני לא ממש אוהב מכוניות. זה לא הקטע שלי בחיים. תן לי אופנוע, ג'ט סקי, טרקטורון, גלשן גלים. הכל הולך, רק לא מכוניות".

אדי מביט בי על העוקם, בודק אם אני מתבדח או שסתם נפלתי מהמאדים. "אתה יודע כמה כוח יש למנוע הזה?", הוא צועק עלי, ומתחיל להפציץ מספרים. "3.2 ליטר זה אולי לא הרבה, אבל יש לו קומפרסור. ואפילו שבסך הכל יש שלושה שסתומים לצילינדר, הוא מוציא 354 כ"ס. זה המון כוח. והמומנט המקסימלי שלו זה כמעט 46 קג"מ. כמו משאית קטנה! 60-0 מייל? פחות מחמש שניות. אתה מבין את זה? כמו פורשה".

בגלל שאני מסתכל עליו קצת בהפתעה, הוא מחייך אלי עם סדרת שיניים מושקעת ויורה שוב. "מה אתה חושב? שידעתי את כל האינפורמציה הזאת סתם ככה? תשכח מזה. כשאשתי נחה במלון, אני נדבקתי לאינטרנט והורדתי שם כל חתיכת מידע על המרצדס הזאת. תגיד, אתה יודע בכלל למה קוראים לה C32 AMG? כי זו מין מחלקה כזו במרצדס, שלוקחת מכוניות רגילות והופכות אותן למטוסי קרב.

"והבייבי שלי היא לא סתם מטוס, היא 15-F עם ארבעה מנועים. ועוד לא סיפרתי לך על הג'אנטים הגדולים (17 אינץ', אני יודע), צמיגים נורא רחבים ונמוכים (225/45 מקדימה ו-245/40 מאחורה, ואתה לא יודע להעריך את זה). אפילו את מערכת הבלימה הם שיפרו מאוד (ברור, בתוך חישוקים גדולים אפשר לשתול דיסקים ענקיים). ועוד למדתי שהמכונית הזאת נמוכה מכל C אחרת (ב-30 מילימטר, אידיוט), והיא פחות נוטה בפניות (מה לעשות, מייצבים עבים יותר). חוץ מזה, היא מגיעה ל-250 קמ"ש (אבל רק בגלל שהגבילו אותה) ויש לה תיבת הילוכים מיוחדת".

אדי פשוט לא הצליח לבלום את שטף האינפורמציה הטכנולוגית שפלט פיו, תוך ששיגר לחלל מושגים שנדמה שמעולם ולעולם לא יבין. אבל לפתע הוא תפס את עצמו, התנער, הביט נוגות בתקרה ואמר: "ועוד לא סיפרתי לך איך היא נוסעת".

את התענוג הזה מנעתי ממנו, בדיוק כמו שמנעתי מעצמי עוד חצי שעה של בלבול מוח. כי ממש במקרה, את המרצדס הזאת פגשתי לפני זמן לא רב. רק אני והיא, למספר ימים של עבירות מהירות מכל סוג אפשרי, על כבישים סופר מהירים עם שוטרי תנועה אכזריים במיוחד, שלעומתם נראים עמיתיהם מישראל כנערי מקהלה ורודי לחיים.

ולא לקח יותר מדי זמן לגלות איזו מטמורפוזה עברו השמרנים האלה בדרך לתחרות אמיתית מול אאודי S4 וב.מ.וו M3 בקרב על הנהג העשיר והממהר. כי עד אז, גם בגרסאות היותר מהירות, האמינה החברה הזו בעליונות הגודל על הטכניקה, שיגור מאסה אדירה של סוסים אל גלגלים אחוריים שתוכננו לנהיגה מהירה על האוטובאן, ובפירוש לא כבישי אלפים מפותלים.

אני נסחף (וסוחף איתי את המרצדס, ונהג של אקספלורר)

אם ציפיתי לגלות ריגושים בסגנון ה-M3, למשל, לא יכולתי לטעות יותר. למרות הזהות לכאורה בפורמט המוטורי, למרות הכוח הדומה, זו בפירוש אינה מכונית ספורט, ובוודאי שלא מתחרה של ממש לב.מ.וו המדהימה על תואר הסדאן-מירוץ הטובה ביותר.

המרצדס יכולה אולי להאיץ בקצב זהה ולרשום מהירות מרבית דומה, אך כאן מתחיל ונגמר הדמיון. ולא, לא רק בגלל שכאן מדובר בתיבת הילוכים אוטומטית לא משכנעת, למרות תפעול כמו-טיפטרוניק - ימינה-שמאלה במקום מטה-מעלה. זה גם ההגה, שיכול אולי להיחשב מהיר, אך אינו מסוגל (או רוצה) להיות ישיר וחד כתער. זו גם תערובת שלדה ומתלים עם יותר גמישות, או ליתר דיוק פחות נוקשות.

ולמרות שהמרצדס הזו היא במוצהר GT , שזה אומר מתאימה לנהיגה מהירה לאורך זמן ולאורך כביש, מהמהירות שאפשר למצוא בגודל הזה ובמחיר דומה, התייאשתי בסופו של דבר מבקרת האחיזה המצוינת, השתכנעתי לנתק אותה ולתת לגלגלים האחוריים את כל הכוח שמייצר המנוע, בלי פילטרים.

ואם לפני כן המכונית הזו אחזה אותי בגרון ומנעה ממני אפילו שמץ קטן של דרמה, לאחר הנגיעה במתג היא הפכה עורה והדליקה אור - גם בלוח המחוונים, לסמן "זהירות!" בגדול, וגם בתאים האחראים על התענוג. אם לא ראיתם עדיין בעל פורד אקספלורר בחופשה מביט בתדהמה במרצדס קטנה מגיחה מסיבוב במהירות כשהיא נסחפת "על הצד", לא זכיתם לרגעי ההנאה הקטנים הנחרטים עמוק-עמוק בזיכרון המוטורי שלכם.

אם להתוודות, שעשועים מסוג זה שמורים רק לכבישים באמת נידחים, כמו האזורים הפחות אטרקטיביים למטיילים רגועים בכביש מספר 1, עם אוקיינוס מצד אחד וגבעות בשני. שם אפשר באמת לתת דרור ליצר, להטיס את הגרמנייה הקטנה מפנייה לסיבוב, להסתדר איכשהו עם כוחות G אדירים בהם תמיכת המושב מתקשה לטפל. כך שמה שנשאר בסופו של דבר הן בעיקר תאוצות מהממות בכל הילוך וכמעט כל מהירות, כל עוד אינה גבוהה מ-220 קמ"ש. אז הקצב איטי יותר, אבל למה לדקדק בקטנות?

חזרה לאדי (שמצליח להפעיל את הטורבו הפיזי שלי)

מבעד לערפילי עילפון אני שומע את אדי שואל אם אני מעוניין להמשיך להקשיב. פשוט כי אני נראה לו עייף יותר מתמיד, והוא לא זוכר אותי אדיש כל-כך, ולא מרגיש ממש בנוח להטריד אותי, ומחר יש יום עבודה. הבטתי בו בקושי, מנסה להבין למי עשיתי רע לאחרונה ולמה בכלל זה מגיע לי.

למרות שבשנה האחרונה פישלתי פה ושם, איחרתי בדד-ליין, נהגתי לפחות פעם אחת מעל המהירות המותרת ואפילו חניתי פעמיים על מדרכה, העונש שהוטל עלי מלמעלה נראה לי מוגזם. סימנתי לברמן שאני הולך, שירשום את החשבון על החדר, העפתי באדי מבט נוסף והאצתי קדימה. מעולם לא הייתה פעולת המגדש שלי חלקה כל-כך, מהירת תגובה ומשחררת.