פיקאסו של הרוק הישראלי

ניצן זעירא, הבעלים של חברת התקליטים "נענע דיסק" שחגגה לא מזמן בר-מצווה, ניסח בערך כך את תמצית התפיסה שלו: "אנחנו עושים מוזיקה ואמנות, מבלי להתחשב בשיקולים מסחריים. הקהל מגיע אחרינו בכל זאת, כי הוא מעריך את הכנות והאיכות של היצירה". אלבומו החדש של ברי סחרוף, "האחר", הוא יישום מושלם של האמת האמנותית שמדריכה את זעירא ואת ברי עצמו.

המילניום החדש מוצא את סחרוף במקום מוזר עבורו. מי שהיה הסייד-קיק של פורטיס, גדל והתבגר במהלך שנות התשעים והפך לזמר היוצר החשוב והמשפיע ביותר בישראל בתחום הרוק, בהפרש גדול ממתחריו. להיטי ענק, תקליטים מדהימים, כשרון בלתי נדלה, וכן, גם הלוק הנכון, הפכו את סחרוף, בעיני לפחות, לאחד הרוקרים הטובים כיום בעולם. עם כל הכבוד לסטרוקס או לווייט סטרייפס, סחרוף טוב ומוכשר מהם, בכל קנה-מידה. ודווקא בשל כך, אלבומו החדש של סחרוף מהווה צעד אמיץ בצורה יוצאת דופן. סחרוף בחר להוציא תקליט קשה לעיכול, מורכב, דחוס וכמעט נטול להיטים.

ממרום מושבו, זו החלטה בכלל לא פשוטה. ההצלחה המסחרית של "נגיעות", אלבומו האחרון, העניקה חמצן כלכלי להרכבים רבים אחרים, שאינם רווחיים ופועלים בנענע. ובכל זאת, סחרוף לא בחר בדרך הקלה אלא העדיף לרקוח יצירה מיוחדת, שקשה מאוד לאהוב בהאזנה ראשונה, וגם בהאזנה עשירית היא עדיין מתחמקת ומטושטשת. זה בהחלט אלבום שדורש מאמץ רב מהמאזין וסיבובים רבים על הקומפקט עד שהוא נוחת בלב.

האלבום נפתח ונגמר בהצהרת כוונות: "סרט", קטע אינסטרומנטלי כמעט לחלוטין, מוזר, מורכב ואפילו תמוה במקצת. גם שיר הסיום נטול מילים. הוא קצר יותר, סוחף פחות ומוזר עוד יותר. באמצע יש עוד עשרה שירים, עם בקושי שניים-שלושה להיטים פוטנציאליים: מלבד "מונסון", הסינגל הראשון, ישנם גם "עיר מקלט", גרסת הכיסוי המצוינת לשירו של אהוד בנאי, ו"רועד", שהוא השיר החזק והטוב בתקליט.

בין מטאליקה לטריפ-הופ

בשאר השירים מבצע סחרוף, בסיוע כבד של חיים לרוז ואנשים טובים אחרים, פירוק מחדש של יסודות הרוק. שמו של התקליט, "האחר", לקוח מציטוט של הפילוסוף הצרפתי-יהודי עמנואל לוינס, אבל דומה שסחרוף מושפע דווקא מהוגה דעות פרנקופילי אחר: ז'אק דרידה. כמו בכתביו של זה, סחרוף מבצע דה-קונסטרוקציה לאמנות הפופולרית החשובה והמשפיעה של העשורים האחרונים. ברוח פיקאסו, סחרוף לוקח קטעי גיטרות קלאסיים, מעברי קלידים שגרתיים ושירה במיטב המסורת, וממקם אותם בצורה שונה, במיקום אחר, מחבר ביניהם בדרכים אחרות.

הוא מוותר על התפקיד המסורתי של הפזמון כמוקד האנרגיות של השיר, ומחליף אותו בערימת דיסטורשנים; הוא לוקח בלדות וחותך אותן באמצע לטובת קרקס של שריקות וצלצולים; הוא שר מהצד, מתחת, וליד המוזיקה, במקום להוביל אותה; הוא מחבר בין מטאליקה לבין טריפ-הופ ומערבל סאונדים בלתי אפשריים לתוך פשטידה אחת.

האמת צריכה להיאמר: לא תמיד זה עובד. לפעמים יש הרגשה שבין כל הסאונדים והניסויים, השיר קצת הולך לאיבוד. באותם רגעים עולה געגוע לימים פשוטים יותר, ללהיטי ענק כמו "הפוך" או "לחץ" מראשית הקריירה של סחרוף. אבל הגעגוע הזה הוא נוסטלגי בלבד. סחרוף לא יכול ולא רוצה להמשיך ולייצר להיטים פשוטים, חזקים ככל שיהיו. סחרוף של היום נמצא במקום אחר, ולקהל מעריציו יש ברירה: להמשיך איתו הלאה, או להישאר תקועים בעבר. ההמלצה שלי, כמו שהיה נהוג לסכם פעם ביקורות: לקנות, ומהר.