לא מהפכני, לא דגול, אבל ראוי

אלבום הסולו הראשון של מוקי, לשעבר איש השבק ס', הוא אלבום רזה - אבל לא רע. זה לא ראפ גרנדיוזי או היפ-הופ מתוחכם, ואפילו לא דאב או סינג'יי קסום - אבל הישירות, הכנות והכשרון של מוקי, מחפים על הדלות המוזיקלית המסוימת, כדי ליצור תקליט טוב פלוס.

מוקי בחר על פי רוב להיצמד להיתוך המסורתי למדי של ראפ ורגאיי. הרבה דיבורים, הרבה מילים, הרבה קצב, ופחות עירוב של סגנונות אחרים. מדי פעם מבליחים קטעים מזרחיים, נצנוצי רוק ואפילו קצת לטינו, אבל בסך הכל, גם ביחס לנהוג היום בעולם בתחום הדאב, הריתם אנד בלוז והסול, מוקי יכול להיחשב כאולד סקול של ממש.

הראפ של מוקי גם לא אכזרי מדי. למרות שפה ושם משתרבבות לו קללות, כמעט כל השירים יכולים לצלוח את מבחן גלגל"צ. יש בתקליט לא מעט להיטים פוטנציאלים, מלבד שני הסינגלים שכבר שוחררו ("מדברים על שלום" ו"באתי ממך"). "לא רואה ממטר", "איפה הבנות" ו"ילדה סוכר", יכולים וצריכים להפוך בשקט ללהיטים גדולים. אבל השיר הטוב ביותר בתקליט הוא אחר, "זמן שנקום", שבו מארח מוקי את קוואמי דה לה פוקס, שמוכיח (יש לקוות) כי התקליט של בויאקה לא אפיין את כישוריו.

הבעיה העיקרית בתקליט נעוצה בהפקה. פילוני דווקא עשה עבודה מדוייקת, אבל כזו שלא תמיד הולמת את התכונות של מוקי. ההפקה אינה חסרת השראה ויש בה רעיונות יפים, אבל היא יוצרת תשתית דלה מדי עבור מוקי, שזקוק למעט יותר תמיכה מוזיקלית ופאנקיות ראויה לשמה כדי להמריא. אבל גם ככה זה תקליט ראוי; לא מהפכני, לא דגול, אבל כנראה שישראל צריכה לבסס את המיינסטרים של הראפ לפני שקולות אחרים, נועזים יותר, יקבלו ביטוי.

והערת סיום: שיר הפתיחה, שבו עוקץ מוקי את חבריו לשעבר ומשבח את עצמו, נכתב אמנם על פי מסורת הראפ המפוארת, אבל הוא ילדותי וגרוע, ומומלץ לוותר עליו להתחיל להאזין לתקליט מהשיר שני.