שי אמר

אם להאמין לשי עמר, הוא לא היה לגמרי בטוח שיוכתר כ"תגלית השנה" בטקס הענקת פרסי "נוצת הזהב" של אקו"ם, שיתקיים ביום ג' הקרוב בתיאטרון "היהלום" ברמת גן. "יש מועמדים אחרים", הוא מצטנע, אבל ברור לכולם שעם להיט כמו "באושר ובעוני" אין לו מתחרים, למרות שהוא אומר: "שום דבר אני לא מקבל כמובן מאליו. עובדה ששני הסינגלים שקדמו לשיר הזה לא תפסו".
שבוע וקצת לפני רגעי האושר של הטקס הוא נזכר בימי העוני של הזינוק הכושל. "הייתי אז די שפוף, מאוד כעסתי כשראיתי שכמעט כל המאמץ שהשקענו היה לחינם", הוא אומר. "בתחנות נחשבות עדיין לא השמיעו אותי, ואם אתה לא שם, אתה פשוט לא קיים מבחינת השוק הרחב. זה היה מה זה מבאס, אבל האמנתי שאפרוץ את המחסום עם 'באושר ובעוני'. במבט לאחור נראה שהמהלך שלנו היה נכון. נתנו לעסק להתחמם ואז שלפנו את השפן מהכובע ולקחנו את הקופה. כשהתחלתי קצת מאוחר להיות מודע לגבי מה שקרה עם השיר, הייתי בהלם. פתאום משמיעים אותי בחתונות ובשמחות אחרות, והשיר נכנס לפלייליסטים הכי בלתי אפשריים. אמרתי 'וואלאק, אני קיים!".
כשעמר, חתיך עם שיער ארוך וגובה של כדורסלן (1.87 מ') מדבר, יש לו ברק בעיניים. תחילה הוא מספר על הטלטלה בחייו, לטובה כמובן, מאז הופעת אלבומו לפני חצי שנה. מהר מאוד נאלץ לומר שלום לחנות הנעליים הדיזנגופית שבה הועסק. הלהיט התפשט כאש בשדה קוצים, ונוכח מצעד המעריצים הטרי שהגיעו לשם עם אלבומים לחתימה, פרש בשיא. כיום הוא חי מהמוסיקה נטו, כולל הופעות עם להקתו הקבועה. "להפתעתי ולשמחתי, הקהל שר בהן איתי גם את השירים האחרים, ואני נמס".
עמר ממשיך להתגורר עם חברתו הצמודה דנה ועם כלבם, בונד, בדירה שכורה בשכונת ילדותו, נווה עופר (תל כביר), "אבל אנחנו עומדים לעבור קצת יותר קרוב למרכז העניינים". דנה, חברתו מגיל הנעורים, היא המניה הבטוחה שלו, אם כי עוד יש להם זמן עד לחופה. עמר בן 23 וצמודתו צעירה ממנו בשנה. "רחוק מאיתנו הנושא הזה", כדבריו.
אני תוהה אם ההצלחה שינתה אותו. "באתי לעניין כל כך מוכן ומבושל במיץ שלי, שנדמה ששום דבר כבר לא יכול לשנות אותי", הוא עונה. "אני לא איזה ילד בן 16 שהוציא תקליט ומחכה שילדות בנות 12 ירדפו אחריו. גם 'באושר ובעוני' זה לא משהו שפרץ פתאום, אלא נולד אחרי עבודה של שנים עם המפיק המוסיקלי שלי, שמוליק נויפלד. עם הזמן הצטרפו אלינו המפיק יניב דוידסון מ'עננה', שהשקיע, והתמלילן מאיר גולדברג, שהעניק לי תמיכה מקצועית". את התמיכה המוראלית שאב מהמשפחה, ממוצא מרוקאי.
למוסיקה המזרחית התוודע דרך אביו, דוד, את שירי אלביס הכיר דרך אמו, רבקה, ובשורת הרוק'נ'רול הגיעה אליו דרך אחיו הבכור, אריק, מתופף חובב שלא פנה לקריירה. בעזרתו גדל על להקות כמו "הדלתות", "לד זפלין" ו"ג'נסיס".
את אביו, המתחלק איתו באורגן שלו וגם יודע ללחוץ אקורדיון בעת הצורך, הוא מתאר כ"אוזן הכי הכי רצינית במשפחה, אחד ששר בכיף באירועים המשפחתיים". בהקשר אליו מושך את תשומת הלב שיר הזעקה המרגש של בנו, "איפה אבא?". בפזמון של השיר כתב: "אף פעם לא ידעתי / אבא אמיתי / בשבילי אתה אורח / אז איפה לעזאזל אבי?". הוא מספר שכתב אותו בגיל הנעורים, כשמשפחתו עברה קשיים ולא היתה רחוקה מלהפוך לדתית, ו"האבא הוא גם במובן האלוהים".

וכיום?

"אבא שלי מאוד שמח שהוא בשיר הזה, וגאה בכנות של הבן שלו".

עמר פרץ לקריירה מלהקה שהוקמה במתנ"ס המקומי. אז הושפע מג'ים מוריסון, סולן "הדלתות", אם כי באלבום שלו לא נותר שריד מהשפעה זו. אל המתנ"ס חזר לאחר שלא הסתדר עם חטיבת הביניים. גם בבית הספר המוסיקלי "רימון" לא החזיק מעמד. "אני ומסגרות זה לא משהו שהולך ביחד", הוא מתנצל. "החלטתי לקחת את עצמי כפרויקט אישי עצמאי וללכת בדרך שאני מאמין בה". לטענתו, הוא לא חש בחסר בגלל קטיעת הלימודים, מה גם שכבר אז היה חזק במוסיקה עם הלהקה מהמתנ"ס, שנקראה "תל כביר". כסף לא ראה מההופעות במועדונים עם הלהקה ההיא. "איתה הייתי בכאילו חבורת רחוב, אם כי זה לא כמו שאני כותב בשיר שנקרא כך". מכיוון שלעיתים המונח "חבורת רחוב" משיק לעבריינות, עמר מבהיר: "אומנם לא היינו בדיוק ילדים טובים ירושלים, אבל לכל היותר היינו פושטקים מגניבים שהלכו חזק על מוסיקה".
באותה תקופה התגלגל בין עבודות שונות. נער שליח, ברמן, מלצר. "כבר אז ידעתי להחזיק את עצמי", הוא מספר. "בגדים בסטייל, תקליטים, כרטיסים להופעות". העברת הדגש למוסיקה הביאה אותו לוותר על הכדורגל, לאחר ששיחק - ושר באימונים - בקבוצת נערים של גדנ"ע. חברו הקרוב משם הוא סלים טועמה, כיום מכוכבי הפועל תל אביב. על הפרישה החליט במסע עם הקבוצה לגרמניה ("כשהנוער שם ממש כיסח אותנו").

אתה לא מצטער על הפרישה מהכדורגל?

"אני מעדיף את הפרס הכספי הצנוע של 'נוצת השבוע', עשרת אלפים שקל שיעזרו לי לכסות את חשבונות הטלפון שלי, על פני השכר השמן בכדורגל". מה שברור הוא שאם ה"אדומים" יזכו בכתר, יהיה מי שישיר להם את שיר האליפות. עמר מוכן.
כיום, לצערו, אינו משחק כדורגל. גם לא עם החבר'ה. את גובהו לא ניצל לכדורסל, "אולי מפני שזהו ספורט יותר מדי פיזי בשבילי". התחליף - שחייה וחדרי כושר.
בשנות העשרה פגש לראשונה את המוסיקאי שמוליק נויפלד, איש של חבורות רחוב ושל תזמורות ביג-בנד, חבר ילדות של מנהל המתנ"ס שנקלע למקום. לעמר כבר היה ניסיון קודם לא מוצלח עם מוסיקאי שהגיע לשם וניסה לשלוח אותו ללימודי פיתוח קול. "אבל שמוליק איבחן את הפוטנציאל שלי וידע לקחת אותו קדימה", מספר עמר, "כשהרוק הכאסחיסטי שלי אז לא ממש התקבל בברכה על ידי חברות התקליטים". לשינוי במגמה תרם משמעותית התמלילן מאיר גולדברג. עמר: "קודם לא רציתי שיגעו לי בצליל או במילה, אבל הוא פתח לי את הראש לכיוונים חדשים. זה בן אדם עם אינסטינקטים מאוד טובים. את שני הבתים הראשונים של 'באושר ובעוני' הביא אלי אחרי שביקר אצלי המון בנווה עופר וראה את השקיעה בין הגגות עם דודי השמש. המילים שלו הדליקו אותי וגרמו לי להמשיך בטבעיות את הכתיבה שלו, במידה מסוימת לכיוון של מחאה חברתית. כבר אז הבנתי את העוצמה של השיר, אבל לא ניחשתי כמה הוא יגיע רחוק".
ועם התחושה של "עכשיו או לעולם לא" אכן הגיע רחוק עם האלבום, שדרכו התפרץ לתודעת הקהל. עכשיו הזמן לחגוג. תנו לו מסעדה טובה, רצוי עם כבד אווז וריבת בצל, והוא חוגג עם דנה שלו את ההצלחה. "יש מה לחגוג", הוא סבור. "בעצם, ההישג שלי הוא כנגד כל הסיכויים, כששוק התקליטים נפל גם בגלל האינתיפאדה וגם בגלל הגניבות של זייפני הדיסקים. שלי עדיין לא הגיע לעשרת אלפים, למרות ההשמעות הרבות. אומרים לי שבימים רגילים הייתי עושה לפחות זהב. אני עובר ליד דוכנים, רואה את הזיופים על חם, מתפוצץ מזה - אבל משתדל לא להישבר. לדעתי, פעם אחת ולתמיד צריכים לעשות מגבוה סוף לשערורייה הזאת!".
עם התואר הנוכחי עמר אינו מצפה שיהיה לו קל בתקופה הקרובה. קשה לחזור על להיט כה גדול, אבל הוא כבר ב"סטארט" לקראת אלבומו הבא. "אני לא הולך להתחרות בשיר 'באושר ובעוני', ולא מציע שיצפו ממני לכתוב את 'באושר ובעוני' השני. מה שיבוא ממני, ברוך הבא. וזה יבוא. מה שחשוב לי הוא שלא אפסיק ליצור ולהאמין בעצמי".

והחלום?

"החלום שלי יכול להיגמר בקיסריה, אבל אם אגיע פעם להופיע שם, כנראה כבר אהיה בחלום הבא".
בינתיים הוא נושם עמוק את המציאות. "עוטפים אותי באהבה ברחוב", הוא מספר. "כל הזמן מחמאות. מבקשים ממני חתימות. מי אני ומה אני שיבקשו ממני את זה, אבל בכיף. כשנשים תולות בשכונה שלי כביסה ורואות אותי, הן שרות את השיר וזה ממיס. אבל כשמבקשים ממני סתם ככה לשיר את השיר, אני אומר 'תודה, עכשיו אני לא בתפקיד". בכך אמורה להסתיים שיחתנו אבל עמר מוכרח להודות לאקו"ם, "גוף ששומר עלינו, האמנים. יופי לקבל פרס מגוף כזה".

שי (בינתיים לא) לחייל

בפאזל החינני המרכיב את סיפורו של שי עמר חסר חלק מרכזי בהוויה של רבים מאיתנו. לא רק שלא עבר מסלול של להקה צבאית, כרבים מזמרינו, אלא שהוא מודה שנמנה עם המשתמטים בני ה-18. עמר מנסה להתמודד ביושר עם המחדל. "זאת עוד מסגרת שלא הצלחתי להתברג אליה", הוא אומר. "בגיל הגיוס חשבתי שלא אתאים לשירות. נראה לי שאני ממלא את חובתי למדינה בכתיבת שירים שמשמחים את האנשים, כולל חיילים. בעיני זה עדיף מלהיות חייל ג'ובניק. כיום, כשאני מאוד רוצה להופיע בפני החיילים, לא מזמינים אותי. אם רק יפנו אלי, אענה בשמחה ובהתנדבות מלאה".