שירוצו הגויים

בשבוע שעבר השתתפתי במרתון טבריה. אירוע נעים, מאורגן ביעילות על ידי עירית טבריה והאיגוד לאתלטיקה קלה, מרגש עבור המשתתפים בו. זהו המרתון היחיד שנשאר בישראל (פעם היו שלושה), ויש לו בעיות אובייקטיביות לא קלות הנובעות מהמצב הכללי, בעיקר בהבאת רצים מחו"ל. אבל דרכו אפשר היה להציץ למצבו העלוב של הספורט העממי בישראל; ודרך שיחה עם יורם מנחם, מאמן הכושר של נבחרות ישראל בכדורסל, הפועל ירושלים וגם בית ספר 'מוביל' בבירה, אפשר גם להבין את ההשלכות המצערות של המצב הזה על הספורט התחרותי.

נוכחות דלילה על המדרכות

למרתון בטבריה היו, בהגזמה לא ממש פרועה, יותר משתתפים מצופים. מטבעו, מרתון שאינו נערך בעיר אלא בכביש בינעירוני (סובב כינרת, במקרה הזה) מושך פחות צופים; אבל גם בקטע הפתיחה והסיום, בתוך טבריה עצמה, לא נרשמה צפיפות על המדרכות. בקטעים ארוכים פשוט היינו לבד. אגב, באתרי האינטרנט הרבים העוסקים במרתון זוכה מרתון טבריה לציונים גבוהים על ארגון, מסלול ונוף, ולציון נמוך במיוחד על אווירה וצופים.

המשתתפים היו, רובם ככולם, חובבים מוחלטים באמצע החיים. תבדקו באתר האינטרנט המתאים ((shvoong.co.il) ותראו: מתוך 322 רצים שסיימו את המרתון, 109 בלבד הם מתחת לגיל 40, והמספר הזה כולל לא מעט רצים מחו"ל. פחות ממאה ישראלים בני פחות מארבעים התייצבו להזדמנות היחידה שיש בארץ להתמודד עם האתגר הגדול של הריצה הארוכה. התוצאות הן בהתאם ברמה המקצוענית (שכמה עולים מאתיופיה, כמו זבדה וודג' ואסף בימרו, מצילים את כבודה). עוד יותר מזה, הן משקפות את מצבו העלוב של הספורט העממי.

הכל מתחיל בבית הספר

זה מתחיל, אומר לי יורם מנחם – שבין השאר מאמן כושר גופני בבי"ס בויאר בירושלים, שיש לו בוגרים רבים ביחידות המובחרות בצבא – כבר בבית הספר. באוסטרליה יום הלימודים מתחיל בריצה של קילומטר. על יד מה שקורה ברוב בתי הספר שלנו, נראים כמות שיעורי הכושר הגופני ואופיים בארצות מערב אירופה כמו מחנה אימונים רצחני בליגת הפוטבול.

וזה נמשך, כמובן, גם ברמה המקצוענית. מחקרים שנעשו במכון וינגייט מראים שהכדורגלן הישראלי רץ בממוצע 6-7 קילומטר בכל משחק, לעומת 10-12 שעובר עמיתו האירופי. יכולת הניתור של הכדורסלן הישראלי נמוכה באופן משמעותי מזו של השחקן האירופי בן גילו. כששלמה שרף דיבר על השריר הקצר של השחקן הישראלי, קראו לו פרימיטיבי. אבל מי שבודק את הדברים לרוחב ולעומק, מגלה שהוא צודק.

זו לא הגנטיקה היהודית. כשאיגוד הכדורסל אימץ את נבחרת העתודה של יורם חרוש, ומנחם עבד עם חבריה מגיל חמש עשרה, קיבלנו נבחרת שהתמודדה פיסית ואתלטית עם הטובים בעולם. זה לא מפני שגרין, בורשטיין, מזרחי ויצחקי הם דור חדש של יהדות שרירים; זה מפני שעבדו איתם חזק ומקצועי בחדר כושר ועל המסלול.

בטקטיקה אנחנו גדולים

האמת היא שכמה מאמני כושר מעולים, העובדים ברמות הגבוהות, מחפים על הערווה המוחלטת שמתחת להם. אברמי קובלסקי במכבי ת"א או מנחם בירושלים ובנבחרת מעמידים שחקנים שמתמודדים עם היריב בכל דקה ועל כל המגרש, אבל לא יכולים כבר לשנות נתונים פיסיים של שחקנים מבוגרים. מאמן הכושר של הפועל ת"א כדורגל, שאת שמו אינני מכיר, מעמיד שחקנים שמושכים מצויין עד הדקה התשעים. יש כאן הטייה מסויימת, כי בכדורגל ובמיוחד בכדורסל יש מרכיב גבוה של שחקנים זרים, אבל המאמנים האלה יודעים את עבודתם. מצד שני, קבוצת צמרת בכדורסל כמו מכבי ר"ג חושבת שמאמן כושר הוא דבר מיותר, בסד התקציבי שלה. יש לא מעט קבוצות כדורגל מסכימות איתה.

התוצאה היא ברורה ועצובה: אין אהבה לספורט, אין חינוך לספורט, ויש ספורטאים מקצוענים שהכושר הגופני והיכולות האתלטיות שלהם נחותות. מגיל צעיר מלמדים אותם טקטיקה, ובזה אנחנו גדולים. אבל לרוץ, שירוצו הגויים.