המדיום הוא המסר

אנשים שסובלים מלב חלש, היעדר סבלנות וקיבעון מחשבתי עדיף שיישארו מתחת לפוך ויוותרו על המופע "ממורנדום" של להקת דאמב טייפ היפנית. למרות שמדובר במופע שנמכר למנויי בית האופרה הישראלית החדשה במסגרת סדרת המחול, זהו לחלוטין לא מופע מחול בהגדרתו הפשטנית (וחבל שהנהלת המישכן לא הדגישה את העניין בפני רוכשי הכרטיסים). הלהקה, שזו לה ההופעה הראשונה בישראל, משלבת עבודת מולטימדיה מבריקה, שמוקרנת על מסכים בגדלים שונים, ותמונות במהירויות משתנות, שמלווים בקטעי סאונד צורמים בעוצמתם.
חברי הלהקה מתמחים בטכנולוגיה מתקדמת תוך דיאלוג מתמיד עם תחומי אמנות שונים, שבאים לידי ביטוי גם במופע הנוכחי. בסינכרוניזציה מדויקת להפליא וניקיון בימתי מעוצב מצליחים חברי דאמב טייפ להעביר את המדיה הטלוויזיונית בסגנון MTV לבמה ולייצר חומרים שמפתחים את הדמיון. הם עוטפים את האולם בסאונד טורדני ובמלל, שמאבד את משמעותו ויוצר שפה חדשה. זהו מיצג עתידני ששואב ומהפנט את הצופים באמצעות מידע בלתי פוסק של אימג'ים ועבודת מצלמות, שמנפקות תמונות חיות של הרקדנים מזוויות פחות קונבנציונליות. גם השימוש בתאורה נפלא בפשטותו עם סטרובוסקופים מהירים, קווי אור רחבים על הבמה, צלליות של אנשים לפני ואחרי מסכים אטומים למחצה, שיחד עם קטעי הוידאו מעבירים חוויה רב-חושית שאינה מרפה.
למרות השימוש בחלל מצומצם, קטעי המחול מינימליסטיים ונפלאים, גם כשהם מונוטוניים. מהטקסטים המילוליים, שהופכים בסופו של דבר למוזיקת רקע, עובר מסר ברור: בשביל ליהנות מהמופע צריך להשתחרר, לא לחפש משמעויות עמוקות ופשוט לעלות על התדר, וכפי שאמר חוקר התקשורת מרשל מקלואן - המדיום הוא המסר.
משך המופע הוא 75 דקות ללא הפסקה, מה שמוכיח שוב שהאורך לא קובע, בעיקר בעידן האינסטנט. כרטיס הכניסה ל"ממורנדום" הוא בעצם אישור מעבר לעולם קסום, שבו המולטימדיה מטפסת לרמות חדשות. אולי העובדה שהאולם היה מלא תצליח להחזיר את דאמב טייפ ארצה גם בשנים הבאות.