ב-NMC אמרו לכם לא?

אלפי מוזיקאים כשרוניים מסתובבים בישראל מבלי שעבודותיהם יראו אור. חברות התקליטים הגדולות לא מימנו והוציאו ולו הפקה אחת של אמן חדש השנה, והמוזיקאים שמבקשים להוציא את המוזיקה שלהם בעצמם ולהאזין לשיריהם מתנגנים מעל גלי האתר, נתקלים בקירות אטומים בדמותן של תחנות הרדיו, שמקפידות לשדר אקסקלוסיבית חומרי מיינסטרים של חברות תקליטים הגדולות (אם בכלל) ומוזיקה בינלאומית.

עם זאת, בארץ פועלים מספר לייבלים קטנים, שמקפידים להוציא חומרים אלטרנטיביים שלעולם לא היו רואים אור בחברות הגדולות. מבין שלל החברות הפעילות, לשלושה לייבלים נוכחות מרשימה: "פאסט מיוזיק", "פאקט" ו"Earsay" של "האוזן השלישית" ("סאנשיין" של חיים שמש, "לבנטיני" של קובי אוז ויניב דוידסון ו- La4 של ישי אמיר נחלשו השנה, או שפעלו כמעט אקסקלוסיבית בתחומי המיינסטרים). ישנה גם בי.אן.אי, לייבל וחברת תקליטים שמתמחה באלקטרוניקה. אז מי צריך לפנות אליהם? מה הם יכולים לתרום לאמן שמעוניין לראות את עבודתו רואה אור? ומה מאפיין כל אחד מהלייבלים האלה?

פאסט מיוזיק – בית חם לגאראז'

את "פאסט מיוזיק" הקימו אמיר שור, איש סאונד במקצועו, וג'נגו, איש תערובת אסקוט לשעבר, שפעיל כנגן בס בסצינת הרוק הישראלית, ובניהולה משתתפים עוד כמה בעלי מוטיבציה. ללייבל אולפן בבעלותו וגם מועדון הופעות קטן, "הפטיפון", הממוקם ברחוב יצחק שדה בתל-אביב. באתר האינטרנט שלהם הם מסבירים מי לא צריך לפנות אליהם: "כל מי שרוצה להיות כוכב, כל מי שרוצה לעניין את החברות הגדולות, כל מי שחושב שהוא הדבר הגדול הבא. לא תודה", הם אומרים, "היה לנו מספיק מאלו".

"אנחנו יותר מחברת תקליטים של אמנים עצמאיים", מסביר אמיר שור. "מי ששמע את התקליטים שהוצאנו יודע שאנחנו לייבל ז'אנריסטי, שמתמחה ברוקנרול אלטרנטיבי, פאנק-רוק וגאראז'. אנחנו הלייבל היחידי שמוקדש כולו ללייבל של בס, תופים וגיטרות. מטרת הלייבל היא ליצור סצינה של רוקנרול אלטרנטיבי, ולשם כך צריך להקות שגם יופיעו ושידעו שאף אחד מהם לא יהיה כוכב. בגלל זה הקמנו את 'הפטיפון'. אנחנו מעוניינים שלהקות יראו הופעות של אחרים וגם יקנו את התקליטים שלהם".

קצת סדר בפרטים: החברים ב"פאסט מיוזיק" מממנים האלבום בעצמם, כולל הדפסת כמה מאות עותקים (בסביבות ה- 1000 דולר- א.ק). הלייבל מעניק את התיוג ואת העזרה הנחוצה בנגנים, מפיקים, אולפן זול יחסית וייעוץ. 80 אחוז מהמאסטר נשאר בבעלות הלהקה או האמן, ו-20 אחוז ממנו עובר לבעלות החברה, ומשמש כהשתתפות בהוצאות כלליות כמו פרומואים ואחזקת האתר. "פאסט מיוזיק" הוא הלייבל היחיד שמייצר תקליטי ויניל, ואפילו עוזרים שם לאמני מיינסטרים שמעוניינים בוויניל (יובל בנאי, למשל). "הלייבל אינו רווחי", מסביר שור, "הרעיון שעומד מאחורי הלייבל זה העזרה של האמנים, למקד אליהם את התקשורת".

אמנים פעילים בחברה: מיכל קהן, פאנקייק, אמרי שור, ג'נגו, האסטרוגליידס, סקין בלוז ועוד.

פאקט – מאלקטרוניקה ועד דילן

"פאקט", בהנהלתם של יוצאי חנות התקליטים הירושלמית "באלאנס", מנסה לעזור לאמנים אלטרנטיביים בכמה אופנים: ראשית, בדיאלוג עם אמנים בשלבי דמו ובמתן עזרה אמנותית בדרך לאלבום, לצד פרומו והפצה. שנית, בשיווק מאסטר גמור לציבור. פאקט מנהלת מערך הפצה עצמאי לכעשר חנויות בארץ, והיא מחזיקה עמוד באינטרנט הכולל אופציית רכישה. לעיתים החברה מנהלת הפצה רחבה יותר באמצעות חברת MCI, ובמקרים מסוימים תשקיע בעטיפה, ייצור, הדפסת הדיסקים והפקת פוסטרים וגלויות. אמנים רבים רוצים להיכנס ל"פאקט" כדי להימנות על חבורת האלקטרוניקה שלה (טאפט, ישי אדר ועוד), והלייבל לא יהסס לצרוב יצירה עם פוטנציאל למכירת 40 עותקים, ורק כדי שזו תגיע לחנויות. אמנים פעילים בחברה: טאפט, ישראל, יאפים עם ג'יפים, צוקי, גאזה, פרוייקט הגומייה, אריאל קליינר, אריאל קן, סגול 59', הפוריטנים הצעירים, ד.גיי E , גלברט, פלסטיק ונוס וישי אדר.

בי.אן.אי - אלקטרוניקה וייצוא

בי.אן.אי הוא חברה להפצת דיסקים עם לייבל המתעסק במוזיקה אלקטרונית. היא לא חברה קטנה, אבל היא עדיין מסוגלת לשווק ולעזור בהקלטת מוזיקה שעשויה להיתפס כאלטרנטיבית לזרם המרכזי הישראלי. לדברי המנכ"ל אבי ברנד, בי.אן.אי מתמחה בז'אנר האלקטרוני ויצרה לעצמה מערך הפצה בכל העולם, שאין לו מתחרים בארץ. "יש לייבלים מחו"ל", אומר ברנד, "שמבקשים שנפיץ אותם בעולם". לדבריו, בי.אן.אי מחפשת אנשים בעלי כשרון. "אני לא מחפש תקליטנים", הוא אומר, "אלא אנשי מוזיקה שיודעים להעביר את מה שהם עושים על הבמה. אנחנו גם לא לוקחים כל כך הרבה, הסלקציה אצלנו קשה, חשוב לנו האמן כאדם, שיידע בפני מה הוא עומד. אני לא רוצה אמן שלא מוכן לצאת בהתראה של יום להופעה במקסיקו תמורת 500 דולר".

מלבד ההפצה וכל מימון הפוסט-פרודקשן, בי.אן.אי משקיעה גם במימון המאסטרים, לפי הפוטנציאל שהיא מאתרת בכל אמן. ברנד מדגיש שהפרומו של בי.אן.אי הוא חסר תקדים במונחים ישראליים: "אנחנו פועלים בירידי התקליטים הכי גדולים בעולם", הוא אומר, "והפרומו שלנו כולל שכירת חברת יחסי ציבור בחו"ל". אמנים פעילים בחברה: אינפקטד מאשרום, קוסמה, דארק סוהו, אבי אלגרנטי, ויולט ויז'ן, אופוריה, פיצ'ר פרופסי, אמונה ועוד.

Earsay (האוזן השלישית) – מלו-פיי אליטיסטי ועד ג'אז אוונגרדי

הלייבל של האוזן השלישית, בהנהלתו של אלי חיון, הוציא בשנתיים האחרונות יותר משלושים אלבומים, ביניהם שני האלבומים באנגלית של רוקפור, האלבום החדש של אמיר פרי ו"הווקיז טוקיז" של אסף שריג (השייכים ל"עננה" של יניב דוידסון, אך מופצים על-ידי האוזן). כמו "פאסט מיוזיק", הלייבל מנסה לתייג את עצמו כחברה בעלת צליל מובחן, אבל לדברי המנהל חיון, יש הבדלים: "האוזן מעוניינת לפעול כלייבל אמיתי. כשאני מקבל מאסטר גמור או כמעט גמור, אני עוזר לגמור אותו ומשקיע את כל הכסף בפוסט-פרודקשן. בכל הדיסקים שהוצאנו בשלושים השנה האחרונות שמנו כסף, ובזה יש סוג של אמירה. אני משלם על הדפסה וגרפיקה ויחסי ציבור (בסביבות ה- 1,500 דולר- א.ק) ולא רק מציע בית. אני חושב שאם האמן הקדיש למאסטר את זמנו וכספו, אני צריך לשים, לכל הפחות, את הפוסט-פרודקשן, ואם יש רווחים אנחנו מתחלקים. אם כי לצערי, ברוב המקרים, אין רווחים".

למעט העובדה שחיון רואה שליחות בהוצאת חומרים של אנשים שינקו את המוזיקה שלהם מ"האוזן השלישית", הוא מדגיש את הפריווילגיות להן זוכה האמן המקושר לסביבה התרבותית של האוזן. "בשנתיים האחרונות הוצאנו שלושים דיסקים ואני יכול לספור על פחות מיד אחת ביקורות רעות שקיבלנו, ולא שביקורות מוכרות תקליטים, אבל זה חלק מהפזאל הכללי".

"האוזן השלישית" משתמשת בחנויותיה בתל-אביב ובחיפה, המשווקות גם את החומרים של פאסט ופאקט, או של אמנים עצמאיים, כמו הדרה לוין-ארדי. חומרים בעלי פוטנציאל מסחרי גדול יותר (כל החומרים האלקטרוניים, ג'אז אוונגרדי, מע"צ, וכמובן רוקפור – א.ק), משווקים דרך "הליקון".

מאז ההצלחה התקשורתית והאמנותית של רוקפור, מוצף אלי חיון בפונים. "בממוצע דופק לי בדלת אמן ביום, זה מטורף. יש במשרדי ערימות דמואים - מהקלטות עם גיטרה בלבד ועד הפקות מושקעות - זה מפחיד עד כמה לאנשים האלה אין לאן ללכת. אבל אני לא מתעסק עם מיינסטרים, אני לא יודע לטפל בזה, אני חושב שהחברות הגדולות הן המקום היחיד שיכול לטפל במיינסטרים. אני גם לא יכול לתרום להן כי אין לי זמן; אני עובד מסביב לשעון עבור רוקפור, פשוט עבודת פרך.

"'Earsay' היה הלייבל הראשון שגיבש לעצמו לו צליל מסוים עם לוגו במקום קבוע, ולא המצאתי כלום - זו העתקה של הלייבלים הקלאסיים - '4AD', 'הרבסט' ו'בלו נוט'", מוסיף חיון. "בחו"ל זה מושרש. אתה קונה דיסק של 'ראף-טרייד' ואתה יודע מה אתה הולך לקבל. ב'הד-ארצי' היית יכול לקבל את שלמה ארצי, מוזיקת הורה, איפה הילד ואמן מזרחי. אם הם היו עושים סאב-לייבלים, כמו בחו"ל, היה יותר טוב לכולם. לעומת זאת, מי שקונה 'Earsay' יודע מה הוא הולך לקבל. יש אנשים, אמנם מעטים, שנכנסים לחנות ואומרים, 'מה חדש ב-Earsay' וקונים מבלי להקשיב".

שי נובלמן: עשה זאת בעצמך

אבל יש גם אנשים שהתיוג האלטרנטיבי הנוקשה לא תואם את דרישותיהם והם יעדיפו לקדם את עצמם לבדם. שי נובלמן הוא דוגמה לאמן שהחליט לעשות הכל בעצמו. את אלבום הבכורה שלו, "How To Be Shy", הקליט במימון עצמי מתוך כוונה עתידית למכור את המאסטר או להשיג דיל עם חברת תקליטים בינלאומית.

"ידעתי שעל המוזיקה שלי החברות לא ישימו כסף, ובמידה וישימו כסף זה לא יהיה בתקציבים שהייתי זקוק להם", מסביר נובלמן, "וזה מאחר שהן יסתכלו על השוק הישראלי כעל השוק ב-ה' הידיעה, ואז יתחילו בריטואל הבעיות הקבוע. דבר שני, ידעתי שאף חברת תקליטים לא תדע לשווק אותי, ואני לא רוצה לשים את הגורל שלי בידיים של כמה חבר'ה ישראליים, שאין להם ולו חצי מושג איך משווקים אלבום לחברות בחו"ל. בזמנו הייתי בקשר עם ארבע חברות ישראליות גדולות. שתיים מהן שהיו מעוניינות רצו לשדוד אותי, דהיינו, אחת מהן אמרה שאם היא תשיג דיל בחו"ל היא תקבל 50 אחוז מבלי לשים אגורה במאסטר ועוד לפני שהחברה בחו"ל תיקח את מה שמגיע לה. מה גם שישבתי בפגישה עם ראש אחת החברות האמורות ובעודו מעלעל בתמונות הוא אמר לי: אני הולך להפוך אותך לרובי וויליאמס הישראלי. על מי הם חושבים שהם עובדים פה?"

"אני מוצר פופ, אני חושב פופ ואני אוהב להופיע", מודה נובלמן. "אני אוהב את המשחק של השואוביז, עוד מאז שהייתי ילד בהצגות בית הספר. זה בדמי, אני רוצה להיות ב'מעריב לנוער'. יש לי בי.איי בתקשורת ואני מכיר את רזי המשחק של המדיה, אז נכנסתי כמו רוח טייפון במפרץ פיראטים, למרות הבלגאן הנפשי והכוח העצום. וזה אומר לא רק יחסי ציבור, אלא לנדנד לגרפיקאית וללכת לבית דפוס בעצמי, ולפקח על המדפיסים, ואחר כך ללכת למפעל ההדפסה בכרמיאל, ולשלוח לעיתונאים, ולארגן הופעת פרמיירה ולשבת מול חברת ההפצה ולפקח שגם הם יעשו את העבודה, זה קריעת תחת. אחר כך אתה צריך לתלות פוסטרים של עצמך בגלילות, נס ציונה וראשל"צ, ללכת לכל התיכונים. שלושה לילות רצופים תליתי פוסטרים. וזה אינדי, זה 'Noble Tunes' - חברה של בן-אדם אחד. עכשיו אני מצפה לטייקון הגדול שיפיץ את האלבום הנוכחי, ייתן כסף לאלבום הבא ויביא לי את ג'ף לין כמפיק מוזיקלי".