הגנרל לעומת הרב

נשיא פקיסטן פרווז מושארף, גנרל בלבוש אזרחי, הודיע לבני עמו כי מאס בקנאותם של המטיפים במסגדים ובמכללות הדתיות. בנאום משודר, בן שעה, ÷קבע: "האיסלאם הקיצוני גורם לעוני ולשפיכות דמים", "פקיסטן היא מדינה מוסלמית, אבל אינה תיאוקרטיה", ו"ג'יהאד במובנו הרחב, פירושו מחויבות לשלום ולצדק ולא להשלטת האמונה בכוח הזרוע". מעתה, הורה, יכללו המכללות האיסלאמיות בתוכנית הלימודים שלהן גם לימודי חול, מפני שעל המוסלמי להתכשר לחיי מעשה בעולם המודרני. בקוראן מצא סימוכין להוראתו: מוחמד הסכים לשחרר שבויים בתנאי שכל אחד מהם ירביץ דעת בעשרה מוסלמים, ומכיוון שהשבויים הללו היו כופרים, מאליו מובן שהנביא רצה כי חסידיו ישלטו גם במה שאנשי הדת הקנאים שלנו מכנים בסלידה "חוכמות הגויים".

דומה שמושארף רוצה לחקות את הדוגמה שהציב הגנרל מוסטפה כמאל, מכוננה של הרפובליקה הטורקית החילונית, אבל הוא לא הרחיק לכת עד כדי הפרדת הדת מהמדינה. השריעה, ההלכה האיסלאמית, עודנה חוק המדינה בארצו. בעצם, הרעיון של הפרדת הדת מהמדינה השתרש רק במדינות שבהן שלטת התרבות הנוצרית. הכנסייה, שהפסידה במאבקיה נגד המלוכה, השלימה עם צמצום יומרותיה ותירצה זאת בפסוק מן הברית החדשה: "תן לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר לאלוהים". בתיאולוגיה המוסלמית אין מקבילה כזאת ונביטת שלטון מוסלמי חילוני נכפית ע"י סוכני המוַדרנה - לרוב, אנשי הצבא.

התיאולוגיה היהודית - להבדיל מן הפוליטיקה הדתי - ממעטת לעסוק ביחסי הדת עם מדינת ישראל. בהגותם של הרב קוק ותלמידיו יש משמעות דתית להקמת המדינה וגם החילונים הפותים משמשים את התכלית העליונה. למעשה אימצה הציונות הדתית דגם דומה לזה שקיבלה הכנסייה הנוצרית, אבל משאלות הלב הן עניין שונה. חזון המדינה היהודית שכל אורחותיה מוכתבים ע"י ההלכה חי וקיים. אין אדם דתי במלוא הכרתו השלם עם עקרון ריבונותו של העם. אולי תיתכן "מדינה יהודית דמוקרטית", אבל בוודאי לא ייתכן דו קיום בין הפרדת הדת מהמדינה ובין השתתה של המדינה על עליונות ההלכה היהודית.

החרדים, שאינם רואים במדינה את ראשית צמיחת גאולתנו", רואים עצמם כאנוסים, המתפשרים עם מציאות חזקה שנכפתה עליהם. לגבי דידם, עצם רעיון המדינה מתועב והמחלוקת בין כהונה למלוכה תתיישב רק בבוא המלך המשיח. הפשרה שלהם עם כוחות פוליטיים חזקים מהם אינה ברוח של כבוד לעמדות הזולת ולעולם אינה רעיונית. זאת הסיבה ש"אמנת כנרת," המתיימרת לנסח הסכמה בין כל הישראלים, אינה מקיפה לפחות כשליש מהם. נבצר ממנה להקיף את החרדים, ומסיבות אחרות את הערבים.

ראש עיריית בני ברק מרדכי קרליץ גילה אומץ רב כשחתם על האמנה אבל עוד לפני שיבשה הדיו על המסמך קראוהו לסדר רבותיו ובראשם יוסף שלום אלישיב, המוכר כגדול הפוסקים של הציבור הליטאי.

"כל הדרך לקירוב רחוקים", כתב שליחו של אלישיב בעיתון "יתד נאמן", "הוא לבוא ללמוד עימהם ולהראות לפניהם את דרך התורה והמצוות ... אך חס וחלילה לא להחליף דעות".

המוסלמי האדוק והיהודי האדוק קרובים בדעתם על היחסים בין מאמינים לכופרים ועל הפרדת הדת מהמדינה. לגבי דידם לא תיתכן הכרה בעקרון זכותו של הזולת לדבוק באורחות חייו. לו האמנתי באלוהים, הייתי מתפלל: "הצילני מן היום שבו יתחזקו מאמיניך, עד שיוכלו לכפות עלי את רצונם".