זכו בגדול

שני ענקי במה, טוביה צפיר ומיקי קם, נפגשים שוב בהצגה החדשה "הזכייה הגדולה", בתיאטרון באר שבע. לצידם צוות מוצלח במיוחד שכולל, בין היתר, את חנה רוט, הוגו ירדן, אריאל פורמן ורבים אחרים.

ההצגה, על פי סיפורו של שלום עליכם (בימוי ועיבוד רוני סיני), מביאה את סיפורם של חייט ואשתו קשי יום. הם סובלים מבעל בית לוחץ שרוצה כסף ועכשיו, ופתאום זוכים בלוטו. הראש מסתחרר, הם מאבדים הכל - ובכל זאת, הסוף טוב ובאמצע גם סיפור אהבה בין בתם לשלושה מחזרים פוטנציאליים, שניים שהיא אוהבת ואחד שהיא מתעבת.

למרות שהמחזה נכתב לפני שנים רבות, מדובר בהצגה מעודכנת, עכשווית ומצחיקה מאוד, עם משחק מעולה. מיקי מפליאה לגלם את האמא היהודייה, זאת שוודי אלן עשה ממנה קריירה. טוביה מוכיח שוב שהוא בראש ובראשונה שחקן ויש לו קול אדיר. כל אלה שהזדרזו להספיד את טוביה החקיין, כדאי שיילכו להצגה כדי להיזכר בטוביה השחקן. חוץ מזה, חכו עד שתראו אותו עושה חיקוי של פיל.

עבור מיקי וטוביה זו פעם חמישית ביחד. הם נפגשו לראשונה בסרט "גבעת חלפון אינה עונה", הופיעו יחד בתוכנית טלוויזיה משירי איציק מאנגר, שיחקו בהצגה משותפת "הערב מחזבל", שהועלתה לפני שמונה שנים, והופיעו יחד ב"צפיר הנפש" בטלוויזיה.

מיקי: "נפגשנו לא מעט, אבל הפגישה הזאת מרגשת אותי מאוד".

טוביה: "גם אותי. אני חושב שהגענו הכי בשלים. שנינו עברנו את החיים, מה שנקרא, הן מקצועית והן אישית. שנינו כבר ילדים גדולים. מיקי שלחה את הבן הבכור שלה לצבא".

מיקי: "יש פה משהו מאוד מעניין, כי ההצגה הזאת מאכלסת כל מיני צדדים שבנו. יש את הצד הקומי, המובן מאליו, ויש גם קטעים מאוד מרגשים, בעיקר של טוביה, על החלום ושברו. לראות שחקנים קומיים עוברים את המטמורפוזה הזאת, זה מעניין".

וכאן גם הבעייתיות. כי הקהל מצפה לראות את טוביה עושה חיקויים, ואותך, מיקי, עושה את הדמויות שלך.

"טוב, זה לא ערב בידור. זו הצגה, ואנחנו קודם כל שחקנים".

טוביה: "יכול להיות שלקהל ייקח דקה או שתיים להתרגל לדמויות, אבל אני חושב שהוא ייכנס לזה. זאת המטרה שלנו. ברור שזה איזשהו מחסום שצריך לשבור, אבל לשנינו רקורד עשיר בתיאטרון".

מיקי: "אני דווקא רואה את היתרונות של זה. טוביה מצליחן לא קטן, וגם אני לא טמנתי את ידי בצלחת. אז לשני שמות כאלה יש משקל".

טוביה: "אני חושב שהקהל יודע שהוא בא לתיאטרון. לי ולמיקי יש בחיים זוגיות ארוכה. אני נשוי 36 שנה ומיקי 27 שנה. יש בהצגה משהו מרגש בזוגיות של הזוג הזה, שחי ואוהב. אי אפשר לחיות יחד כל כך הרבה שנים וכל הזמן בגן עדן. אין דבר כזה. יש עליות ויש ירידות. המחזה הוא גם על זה, והיופי הוא שיש ביניהם איזשהו בסיס של אהבה, שאני חושב שמיקי ואני מביאים באופן טבעי מהבית".

מיקי: "אנחנו נראים זוג, נכון?".

בהחלט כן, יותר מהרבה זוגות אחרים.

"יש לו משפט בהצגה שעליו כל הזוגיות עומדת. תגיד אתה, טוביה".

טוביה: "לפעמים אני כל כך מתעב אותך, שכבר אפשר לקרוא לזה אהבה".

מיקי: "שזה רק זוג שבאמת יש לו רקורד של זוגיות נורא ארוכה יכול להגיד. לפחות בתיאטרון".

טוביה: "מה שבחיים לא אומרים. אין דבר כזה, אופוריה בזוגיות. הרבה פעמים יש ביניהם יחסי שנאה-אהבה, אבל הבסיס שלהם מאוד טוב. בגלל זה הם לא מתפוררים, למרות המכה הקשה של איבוד הכסף".

בהתחברות ביניכם אין התנגשות של אגו?

מיקי: "מה נגיד, טוביה? אין. פשוט אין".

טוביה: "עובדה שאנחנו נפגשים ומשתפים פעולה כבר פעם חמישית".

מיקי: "אנחנו באים ממקום אחר. עברנו דברים, אנחנו מנוסים, זה כבר לא משחק תפקיד. לא היום, לא כאן, לא במחזה הזה, לא עם טוביה".

טוביה: "היות שאני בא עם הטירוף של הזכייה, שדי אובססיבי אצלי במשך כל ההצגה, אני מוביל קו מסוים. מיקי היא האמא היהודייה הקלאסית, הקלפטע, שכל משפט שלה הוא עם ארס ועוקץ, ויחד זה יוצר משהו אחר. לא שאני לא חושב שהיא מביאה דמות מלאה, אבל אני חושב שאני מוביל את ההצגה, כי הסיפור הוא עלייתו ונפילתו של שימ'לה, אבל זה גם עלייתו ונפילתו של הזוג הזה. מה שגיליתי אצל מיקי - וגם היא החמיאה לי בחזרות - זה בן אדם. וזה נדיר בסך הכל".

וזה גילוי חדש עבורך?

טוביה: "האמת, לא".

מיקי: "אבל מזמן לא נפגשנו".

טוביה: "זו זוגיות נפלאה, כי אנחנו לא צריכים לחיות אחד עם השני 26 שנה. אנחנו נפגשים במחזוריות של ארבע-חמש שנים".

מיקי: "יש אנרגיה נורא טובה בקאסט של ההצגה הזאת. אמר פה מישהו שזה כמו סופלה, כמו ממתק".

וסופלה זה אולי מה שצריך בתקופה מטורפת כזאת?

טוביה: "איזו שאלה. זה משעשע, ולדעתי ההצגה תביא גם צעירים".

מיקי: "יש בה רוח עכשווית. זה לא משהו יהודי כבד".

שלום עליכם היה מבסוט לו היה רואה את ההצגה?

טוביה: "אני בטוח שכן. הרבה יותר משקספיר, שמתגלגל כשהוא רואה את העיבודים שעושים לו".

מיקי: "אני חושבת שהוא היה אומר 'אוי, מעניין'. לדעתי הוא היה נהנה".

זו בעצם מעין סגירת מעגל עבור שניכם, לא?

"החיים עוד לפנינו. לא, טוביה? אנחנו עוד נעשה מיליון דברים. יש פה חיבור, יש פה מפגש, ועוד יהיו כאלה".

טוביה: "בחיים של שחקן אין דבר כזה, 'סגירת מעגל'. שחקן נולד עם כל הצגה או תוכנית, והאמת, זה די כואב כשהמסך נסגר. כל מסך שנסגר זה איזושהי פרידה, אבל תמיד יש לידה מחדש. אין דבר כזה שנגמר. זה הכוח שלנו. ומיקי בכלל צעירה ממני, אל תעשי ממנה סגירת מעגל. אני בן 56, אני יכול לגלות".

מיקי: "אני בת 46".

טוביה: "היא צעירה ובעלת פוטנציאל אדיר. כל אחד מאיתנו הגיע לכאן מהסיבות שלו. מיקי תגיד לך לבד".

מיקי: "אני כבר שלוש שנים לבד על הבמה, בבדידות מזהרת. זה נפלא וזה המון כוח, אבל התגעגעתי לקאסט, לאנסמבל. קראתי את המחזה, שמעתי שטוביה וחנה בפנים, ואני שמחה על כך".

טוביה: "גם בעיני המחזה מאוד מצא חן. זה מעין הגשמת חלום, כי נורא רציתי לעשות את טוביה החולב. זה אחד החלומות שלא הגשמתי. אספר לך פרט פיקנטי. יום אחרי שקיבלתי את המחזה נפגשתי עם ג'ודי ניר מוזס שלום, שסיפרה לי שמרים בנימיני אמרה לה שאתחיל משהו חדש שחלמתי עליו".

אתם אופטימיים לגבי הצלחת ההצגה?

מיקי: "אין הנחתום מעיד על עיסתו. אני מקווה לטוב. לא נעורר את זעמם של האלים, לא נגיד טוב ולא נגיד רע".

טוביה: "במקצוע הזה יש קסם שכדאי לתת לו לקרות. אם הוא יקרה - נהדר. אם לא - כנראה שיש סיבה. בהצגה הראשונה את כבר יודעת עם מה יש לך עסק".

מיקי: "יש שני פרמטרים, הקריאה הראשונה וההצגה הגנרלית. ועם אלה את יודעת אם את יוצאת לדרך ארוכה או קצרה, לא עלינו".

הימור שלי: ארוכה.