מיבצע הצלה

אילנה המרמן ממשיכה במיפעלה החשוב, שאפשר לקרוא לו מיבצע ההצלה של יצירות מופת מידי מתרגמיהן לעברית. היא החזירה לקורא את "הזר'' של קאמי, שדורות קוראי עברית הכירו בגירסה משובשת ומסורבלת, הגישה תרגום מדויק של "הנסיך הקטן" של סנט-אקזיפרי, ועתה הצילה את "הדבר'' מתרגומו של יונתן רטוש.
ייאמר מייד: המתרגמים ששמותיהם יוזכרו להלן, כמו רטוש, מנשה לוין או צבי ארד, אינם מוזכרים לגנאי. כבודם במקומו מונח. הם היו משוררים או סופרים ששלחו ידם גם בתרגום, או מתרגמים מקצועיים, שעשו כמיטב יכולתם והבנתם. אלא שהעברית מתאכזרת גם לאוהביה, והזמן הוא אויבו של כל תרגום. כל השפות מתפתחות, והתהליך הטבעי הזה מואץ שבעתיים בעברית המודרנית, שאינה, מי כמונו יודע, שפה ככל השפות. ההתפתחות המהירה שלה גורמת, בדרך הטבע, להזדקנותם המהירה של התרגומים. כמעט כל מה שתורגם לעברית לפני חמישים שנה או יותר נשמע כיום ארכאי, מסורבל, לפעמים מגוחך. המינוח התפתח בכל התחומים, התחביר התגמש, ולאור השפה המדוברת היום נשמעים הדיאלוגים של פעם מלאכותיים להפליא.
איתרע מזלם של הסופרים הקלאסיים הגדולים שיצירותיהם הידועות תורגמו תחילה. דוסטויבסקי, בלזק, פלובר ואחרים, שתורגמו ראשונים, התישנו ראשונים. למראית עין, רוב הקלאסיקה של המאות ה-19 וה-20 מצויה בהישג ידו של קורא העברית, אך אם ינסה לצלוח את הספרים בתרגומיהם המיושנים, הוא עלול להתיאש. לא במיקרה החליטה שותפתה של המרמן בעריכת הספריה לעם, נילי מירסקי, לחזור ולתרגם את דוסטויבסקי, טולסטוי ואחרים לעברית. וייזכר לטוב גם פטר קריקסונוב, שתירגם מחדש את "החטא ועונשו". רק באחרונה סיפרה לי סטודנטית רצינית, שהיתה צריכה לעשות מאמץ אדיר כדי לקרוא את "החינוך הסנטימנטאלי" של פלובר בתרגומו של מנשה לוין. היא אומנם הצליחה לעמוד על גדולתו של הספר למרות המכשולים, אך אין הרבה מתמידים כמוה.
יש קוראים השומרים חסד נעורים לתרגומים המיושנים ומוצאים בהם חן כלשהו, אך הם שוכחים שבניהם ונכדיהם יסרבו לקרוא ספרים שבהם גורבים פוזמקאות במקום גרביים, לובשים פקרסים במקום סוודרים, הנשים מפורכסות (כמו בתרגומו של רטוש ל"הדבר") ולא מאופרות, ומלחים באמסטרדם (ב''הנפילה" של קאמי בתרגום צבי ארד) אומרים "כזה ראה וקדש" במקום "לא רוצה, לא צריך". ועוד לא הזכרנו את התחביר המסורבל, את צורות הפנייה התמוהות (רחימאי, קשישי) ואת הקוזאקים של שלונסקי המדברים ארמית.
איני באה ללמד סנגוריה על שפה דלה והמונית. המתרגם הטוב נזקק לכל רבדיה של העברית. יש מקום גם לפוזמקאות ולפקרסים בתיאור לבוש מתקופות קדומות. יש מקום למליצות ולארמית בפיהן של דמויות בעלות השכלה ובטקסטים בעלי יחוד לשוני. אך הרגישות לסיגנון ולמישלבים השונים של השפה לא היתה תמיד מנת חלקם של המתרגמים בדורות הקודמים, וגם אם הצטיינו ברגישות כזאת, לא עמדה לרשותם העברית המורכבת של זמננו. זאת ועוד, הקורא העברי בראשית המאה ה-21 שוב אינו מקבל את גישתו הדידאקטית של המתרגם 'הציוני', שביקש להנחיל את השפה למי שלא היו דובריה מלידה, ולהעשיר את אוצר המילים שלהם גם במחיר הנאמנות למקור.
הדבר הגרוע ביותר שיכולה הוצאה ספרים לעשות כיום הוא להדפיס ללא עריכה תרגום מלפני כמעט יובל שנים. כך בדיוק נהגה ספרית פועלים, שהדפיסה באחרונה מחדש את תרגומו של צבי ארד מ-1958 ל"המנדרינים" של סימון דה בובואר. אפשר להבין זאת על רקע העניין המחודש בסופרת, בעקבות תרגום "המין השני". במיקרה של "המנדרינים'' הנזק אינו גדול. זה ספר בינוני ורדוד, שאין בו עניין לקורא בן זמננו. ספר גרוע בתרגום מיושן אינו אסון, אך מתרגומים מיושנים סובלים גם ספרים חשובים בהרבה מזה של דה בובואר: ספריהם של בני זמנה וחבריה, למשל סיפוריו של סארטר בן-זוגה, הקובץ ששמו "הקיר'' במקור ובעברית "אינטימיות'' (על שם אחד הסיפורים) או "הנפילה'' ו"גלות ומלכות" של קאמי.
על רקע זה מקבל התרגום החדש של "הדבר'' בידי אילנה המרמן את מלוא משמעותו. המשל האקזיסטנציאלי הידוע כמו השיל מעליו בגדים ישנים ובלויים, והוא מופיע במלוא רעננותו, בתערובת של איפוק וליריות האופיינית לקאמי. משפטים מסורבלים ותמוהים של רטוש הופכים לעברית רהוטה ומובנת. בפיסקה האחרונה של הפרק הראשון תירגם רטוש: "בין כה וכה, והמספר אשר ייוודע לקורא בעתו ובמועדו, אינו רואה שום זכות לעצמו על קיבולת זו, שלא היתה מתגלגלת לידו אילמלא רצה המקרה שיותן לו לאסוף מספר מסוים של עדויות ולולא מצא עצמו, בכורח הדברים, מעורב בכל מה שהוא אומר לספר בזאת". מהי קיבולת? בצרפתית אין שום מלה נדירה. בגירסה החדשה של המרמן זה נשמע כך: "זאת ועוד: המספר, שבבוא העת ייוודע מיהו, לא היה רשאי להציג את עצמו ככשיר למלא משימה מן הסוג הזה לולא זימן לו המקרה לאסוף כמה וכמה עדויות, ולולא היה מעורב, מכורח הדברים, בכל מה שהוא מבקש לספר" (עמ' 11-12).
בפרק השני מופיע אצל רטוש העיתונאי ראמבר ש"פניו חלוטות ועיניו בהירות ונבונות". הקורא התמים מדמיין פנים מצולקות מכוויות של מים רותחים. במקור, ואצל המרמן, הדברים דרמטיים הרבה פחות: "פניו נחושות ועיניו בהירות ופיקחיות" (עמ' 16). דוגמה משעשעת ביותר להבדל בין שני התרגומים מצויה בסיומו של הספר, כאשר הרופא רייה מבקר אצל חולה הקצרת הזקן. בסיום ביקורו אומר הרופא, בתרגום רטוש: "עשה את קטורת האדים שלך קבע". דברים סתומים אלה מתבררים אצל המרמן כהוראה פשוטה: "אל תשכח לשאוף אדים באופן קבוע" (עמ' 268).
אפשר להרבות בדוגמאות, אך דומה שדי באלה כדי להמחיש את חשיבות התרגום החדש. "הדבר'' הוא קלאסיקה מודרנית, משל נוגע ללב ומפוכח על מגיפה הפושה בחברה ועל המעטים והאמיצים הנלחמים בה עד לניצחון העצוב. מה טיבו של המוסר ההומאניסטי? כיצד להיות קדוש בלי להאמין באלוהים? כיצד לשמור על צלם האדם במצבים קיצוניים? קאמי שואל את כל השאלות הקשות שבהן מתלבט האדם החילוני, במיוחד מאז מלחמת העולם השנייה. הספר פורסם ב-1947, כשאימי המלחמה ו'הדבר' הנאצי היו עדיין טריים בזיכרונם של הקוראים. קאמי האמין באדם, ובסיומו של הספר הוא מכריז על "מה שלומדים בעתות פורענות כאלה: שבני-האדם יש בהם יותר דברים הראויים להערצה מדברים הראויים לבוז" (עמ' 270). כעבור יותר מיובל שנים, קשה אולי יותר להזדהות עם האופטימיות הזאת, ואף על פי כן לא נס ליחו של הספר. תרגומה של אילנה המרמן מחזיר את "הדבר'' לקוראי העברית. יש לקוות שיהיה המשך למיבצעי הצלה כאלה, והספרים הגדולים של המאות הקודמות יזכו בחיים חדשים.
(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

אלבר קאמי, הדבר, מצרפתית: אילנה המרמן, עם עובד, ספריה לעם, 270 עמ'.