אחותך עשר. עכשיו, לגבי הערוץ

תשמעו, זה היה מסחרר. טוב או רע, עבר כבר הרבה יותר מדי זמן מאז יכולתם להעביר כאן ערב שלם מול מאמץ טלוויזיוני מרוכז שכולו זעקה מתמשכת: הישארו עימנו. אנא הישארו עימנו. הישארו ונדאג לפצות אתכם. ייאמר לזכות ישראל 10, כי ערב השידורים הראשון שלו היה הפגזה ארטילרית כבדה שחייבה אותך, באשר יש לך עניין בסיסי בתרבות הטלוויזיונית בישראל, להיצמד למסך כמי שעלול לפספס, חלילה, את הפאדיחה הראשונה. לא יכולתם לפספס, כמובן; היא היתה הרבה יותר מדי ענקית. הטעות בה שודרה חלקה השני של "ג'פרדי" פעם נוספת ואז, בתום הזמן שהוקצב לתוכנית, הוחשך המסך, היתה טבילת-אש מפוארת שנתנה תמורה מלאה לציפיות. פאדיחה-פאדיחה.
נתחיל ממה שטוב – ויש טוב: למשל, אין יציאות חגיגיות לפרסומות. אין קפצונים. יש פייד-אאוט מהיר, והיידה, אל העסק. ככה צריך, והערוץ השני מעולם לא השכיל להבין כי הפרסומות אינן הבשורה השידורית לה ממתין הקהל בנשימה דרוכה ושעליה יש לבשר בקול תרועה. הפרסומות הן שריטה בתקליט לוח השידורים, וכדאי לקפוץ לתוכן ובחזרה במהירות וביעילות המירביות. בישראל 10 הפנימו את המסר הזה.
ויש עוד: למשל מהדורת החדשות החדשה של יעקב אילון. אילון התיישב בחזרה בכסא הזה כמי שיצא לחופשה קצרה וחזר רק כדי למצוא קבוצה של ילדי שכונה חובבנים מנסה להבין לשווא איך מפעילים את הכסא המסובך. המהדורה החדשה הוכיחה שוב כי אילון הוא מגיש החדשות החשוב היחיד שצמח כאן מאז חיים יבין; רהוט, משויף, אנושי – איילון מגיש חדשות באופן ההולם היחיד לזמן והמצב: בוטח במרכז, חרד בקצוות, אישי במינון הומאופתי מדויק. האריזה הכסופה-כחלחלה של מהדורתו החדשה והאולפן בעל הקווים העגולים, במראה מעט נזירי וקריר, מאותתים כי לא זו הכתובת לירי צפוף, רעשני ומתלהם-לפרקים נוסח מהדורות חברת החדשות של ערוץ 2. זו מהדורה אלגנטית, שהמראה והבחירות המגזיניות יחסית שהיא עושה – למשל סידרת כתבות בנושא שנה-לבחירות – הן גם כל ההבדל שבין אילון המשויף עד דק לבין תחליף הסויה שלו, גדי סוקניק. זו היתה מהדורה מדויקת ונטולת הו-הא, ביום של חדשות לא מסובכות, כלומר שאילון והמהדורה שלו עוד יידרשו להוכיח את איכויותיהם בזמנים טראגיים והיסטריים יותר – כנראה כבר מחר – אבל נכון לערב הפתיחה, מיקי, אני חושש שיעקב ניצח בנקודות.

"עם ישראל לייב": ריח רע

"עם ישראל לייב" נולדה להורים מושלמים – "סאטרדיי נייט לייב" האמריקאית המיתולוגית של לורן מייקלס – אבל נמסרה לאימוץ לשני הורים מקומיים רשעים: טמירה ירדני ורובי דואניס, להלן האנשים שהביאו לכם, למשל, את "שחר" בכבלים. את האיוולת שבהפקדת פורמט "סאטרדיי נייט" הקדוש בידי ירדני ודואניס ניתן יהיה להדגים רק אם תחשבו, נאמר, על הפקדת כתיבת פרק נתון של "הבית הלבן" בידי אורנה דץ. שימור הפורמט האמריקאי – להלן קבוצת קומיקאים אנונימיים שיגדלו יחד בחממה יצירתית תוך הפקת סקצ'ים בועטים לכל עבר לשעת לייט-נייט ולקהל יעד צעיר וספון-קולג' – לא יכול היה להתבצע כאן כהלכתו, לא כאשר ממקמים את התוכנית בשמונה בערב מול כלל בית ישראל. בהתאם, חלפה על המסך שיירת סקצ'ים חלביים, חמימים, שדיגדגו לאקטואליה באופן כמעט נעים, בוודאי שלא סאטירי. ב"סאטרדיי נייט" נשחטת אמריקה המיינסטרימית למוות מדי פרק מוצלח. בגירסה הישראלית יצאנו נחמדים. נחמדות ובדיחות ככה-ככה הן לא החומרים שיקחו את "עם ישראל לייב" למקום בו נמצאות – עזבו אתכם מהמקור האמריקאי – אפילו "רק בישראל" או "זו ארצנו". והרגע בו עלה לבמה אלי לוזון כדי לבצע את "רחל, רחל" משנות החמישים היה נקודת האפס המדויקת בה התאחדו שידורי 10 עם שכניהם באותו רגע – פרנס בטברנה – לרווחת העם. הריח לא היה נעים.

"תיק סגור": סיבוב ניצחון

בדיוק כשנדמה היה שאפשר להתחיל לאבד עניין בליל השידורים הזה, פרצה פנימה "תיק סגור", הדרמה המקורית היחידה בינתיים של הערוץ החדש, ולקחה המוני שבויים. עם תסריט רווי פאנצ'ים בלתי מעיקים בעברית כמעט-מדוברת (ורק מי שסובל בקביעות מניסיונות היצירה הדרמטית המקורית כאן יודע כמה מסובך זה עשוי להיות, לכלול פאנץ'-ליינים שנונים ועדיין להישאר קרוב לעברית אותה אנו נוהמים) – עשתה "תיק סגור" סיבוב ניצחון ראוי בסלון. דני גבע בתפקיד הבלש התל-אביבי שהוגלה לדרום, היה, אמנם, מעט משופם מדי, אבל אורי קלאוזנר, בתפקיד הבלש המקומי מולו, בנה בזריזות דמות שאי אפשר היה שלא להיקשר אליה. שי כנות ביים ביעילות לפי תסריט כמעט נטול פגמים משמעותיים של רשף ורגב לוי, והתוצאה ראויה להילקח בחשבון לשבוע הבא.

"חדשואו": למה לי פוליטיקה?

"חדשואו" של טל ברמן, המבשרת את תחילת הלייט-נייט, היתה, בתוכניתה הראשונה, מעט קפואה ובעיקר שקועה עד צוואר בפוליטיקה מהזן שאין עוד כוח אליו בסוף היום. התוכנית שווקה כ"שולי החדשות", אבל נדמה שברמן, כותביו ועוזי ברעם כמנחה-אורח באולפן באמת שהעדיפו לשמוע מהנהג של דליה איציק על צחוקים במסדרונות הכנסת ולהיכנס באמא של אברום בורג. רק מה, היה דווקא די מצחיק, והפינה המוזיקלית בסיום, במסגרתה כתש אורי חזקיה את עברי לידר לקוביות מיקרוסקופיות, היתה ממתק מסוג שלא הזדמן לנו מאז פרש דני רובס מתפקידו המיתולוגי כג'ימי אוחנה. לברמן יש ביד רעיון טוב לפורמט מוצלח, וגם כמה כותבים לא רעים; לקהל-היעד שלו, אני חושש, אין בדל כוח לעולם-הזוהר של תוכניתו, הסובב כולו סביב אותם שמות טחונים מעיתוני הבוקר וממזנון הכנסת. מוטב לברמן לנוע במהירות לקצוות אותם הבטיח.

"לימוזינה": יש בעיטה, איפה הכדור?

עכשיו, לגבי "לימוזינה" עם גיל ריבה. מצד אחד, חובה עלינו להתנחמד כאן שכן רמת התעוזה שנלקחה מצד הערוץ החדש באמת מרשימה; בשביל זה, בדיוק בשביל זה, קם כל הערוץ הזה; כדי להמציא לנו טלוויזיה שגרתית פחות, בועטת יותר, שלא תחשוש להתעסק עם המקום הסהרורי והבלתי נגיש ככל שזה נוגע לערוץ השני, הוא גבולות המדיום עצמו והניסיון ליילדו מחדש. "לימוזינה" היא אמנם הכי רחוק שהערוץ החדש מעיז לבעוט, אבל היי, איפה הכדור? חיים צינוביץ, חנה לסלאו, טובה'לה ויפה ירקוני בתוכנית הראשונה היו הקורבנות הנוחים, הצפויים והקלים ביותר שריבה יכול היה לבחור לעצמו, מי שאינם יכולים, בראותם סכין עיתונאית, שלא להתיישב עליה בכוונה תחילה. אלא שעולמו הצר של ריבה – עם שלל פראזות מדגם "החינניות צונחת לי", שמסתדרות יופי עם נייר עיתון – פשוט לא עובר כשנון במיוחד כאשר הוא מדוקלם מול מצלמה. מדור הרכילות הריבאי הוקרא כאן, אחד לאחד, על ידי גלית גוטמן, שהפליאה בפרצופים שעינב גלילי שכחה כבר לפני עשר שנים איך עושים, וריבה עצמו סחב קרוב לשעה שלמה, כלומר תירגם מדור עיתונאי מוצלח שהיה, כבר במקורו, ארוך ופרטני, לגירסה טלוויזיונית ארוכה ופרטנית עוד יותר.
הקביעה הטובה ביותר אותה אפשר לחלץ בתום ערב שידוריו הראשון של הערוץ המסחרי החדש היא גם הקביעה האיומה ביותר; נדמה שהוא היה כאן מאז ומעולם. לחיצה קטנה על 10 בשלט, והוא שם; מסחרי, מוכר, מנצנץ באופן סביר (פחות מערוץ 2, ייאמר לזכותו), הנה חדשות, הנה שעשועון, הנה בידור, הנה קצת אירוח. מקורי יותר? קצת. מחזיק עניין יותר? טיפה. משתדל יותר? בעליל. נחזור מחר? הל, יס.