"געגועים"

"געגועים" היא ההצגה המעניינת ביותר שראיתי אצלנו מזה זמן.

הנושא: שישה מקבצי גלות של ישראלים הגולים בביתם. הם נודדים בין הזמנים או בין המקומות, בין מה שיש למה שהיה, או גם-וגם. הם נודדים בזיכרון, בתודעה, הגעגועים הם אצלם מצב קיומי, מצב של גלות מתמדת, גלות שהיא זהות.

השחקנים הם אכן קולאז' רב-תרבותי: ערבים, יהודים, עולים מרוסיה, עולה מאיטליה.

ישראלית יהודייה ממוצא ייקי גולה בברלין בדרכה לשוב הביתה (גבי אלדור). ערבי זקן בפאתי עין הוד חולם לשקם את המסגד בכפר הרפאים עין חוד (ראודה סלימן). סבתא ממוצא מצרי חולמת לשוב לקהיר עיר מולדתה ולהיקבר בה (רענן פררה). זוג עולים מרוסיה וילדם הקטן נעים בין טשקנט לכפר אונו וחווים "ייסורי קליטה" (מרינה בלווצב, אולג ופיליפ רודובילסקי.) גולי בירעם חולמים לשוב (נורמן עיסא). שחקנית איטלקיה-ישראלית חולמת שהכל טלנובלה (קלאודיה דלה-סטה). גם הכותבים מגוונים: השחקנים עצמם, שנעזרו לעיתים במקורות השראה ספרותיים (עמוס קינן, צ'כוב, יעקב שבתאי ועוד) ובכותבים נוספים (דני הורוביץ, איציק ג'ולי, עימאד ג'בארין).

ההצגה מתקיימת בכוכים של בית החרושת העתיק לסבון ביפו העתיקה, משכנם הארעי-קבוע של אנשי התיאטרון הערבי-עברי ביפו, שהוא חיבור יעיל ונדיר של "תיאטרון מקומי" הוותיק-יחסית, שהוקם על ידי יגאל עזרתי, גבי אלדור ועירית נאמן ושל תיאטרון אל-סאראייא, עמותת התיאטרון הערבי הצעיר-יחסית שהוקם על-ידי אדיב ג'השן. המקום חשוב. ולא רק בגלל שאין עדיין מיזוג אוויר, אלא משום שהוא עושה את ההצגה וההצגה עושה אותו. השימוש בחלל הוא חלק משמעותי מאוד של האמירה.

ההצגה מתנהלת בתוך ארבעה כוכים המקיפים את החלל המרכזי שבו יושבים הצופים על כסאות מסתובבים (פשוטים כאלה, של משרד, וחורקים, צריך לשמן). הצופים נתבעים להחליף מיקוד וזווית ראייה ללא הרף. אין כאן מספר אחד, יש שישה, ואנחנו מסתחררים ביניהם. שיתוף הפעולה הפורה והנכון בין מעצב החלל אורי און (שהוא אדריכל, במקצועו) לבין הבמאי יגאל עזרתי הניב הצגה רב-אתרית.

(זה אולי לא מאוד מקורי ולא מי-יודע-מה חדשני, אבל זה נכון, זה עובד ומתאים לנושא ולמקום. אריאן מנושקין כבר עשתה את זה בתחילת שנות השמונים בהצגתה הנפלאה "מפיסטו" שם ישבנו על ספסלים בלי גב בין ארבע במות).

המבצע התיאטרוני הזה מעניין משום שהוא נוגע היישר בפצע הפעור שלנו: מי אנחנו, היושבים בציון? מהי אותה "ישראליות" שעליה חלמו פה פעם? האם יש בכלל דבר כזה? האם "הרב-תרבותיות" שכל-כך מרבים להזכירה באחרונה היא תחליף ל"כור ההיתוך"? האם ייצא מזה שלם כלשהו שהוא גדול וחזק יותר מסך-כל פירוריו, או שהעוגה כולה הולכת ומתפוררת מתחת לרגלינו וכולנו, כל סך-כל הפירורים נשקע ונטבע בסדקים? ומכאן כמובן קצרה הדרך לסוגיות הפוליטיות שנובעות משאלת הזהות: מדינה אחת לשני עמים? לשלושה. לשישה? שתי מדינות לשני עמים? שום מדינה?

התיאטרון הישראלי לא מרבה כיום לעסוק בשאלות כאלה ולזכותה של "געגועים" ייאמר, שהיא לא רק "נוגעת" היא גם עושה זאת בשפה תיאטרונית הולמת ותוך ניצול של הכלים שעליהם מושתת המדיום התיאטרוני.

נתחיל מהמסגרת: התיאטרון הישראלי ברובו היה תמיד מערבי. ההתפוררות של הזהות ה"ישראלית-צברית" הביאה סימני שאלה. גם בתיאטרון. בהפקה הזאת, לראשונה מאז נוצר החיבור בין "תיאטרון מקומי" לתיאטרון א-סארייאה התמלאה בתוכן הכותרת המשותפת של "תיאטרון ערבי-עברי".

עצם משחק התפקידים המצוי בבסיס הסיטואציה התיאטרונית עושה אותו לכלי אידיאלי לבדיקת נושאים כגון זהות ורב-תרבותיות. השחקנים כולם משחקים היטב וכפי שאמרתי, העבודה מעניינת ושווה ראייה.

אמרתי – מעניינת, לא "טובה מאוד" או מרגשת. כי יש מקום לשיפורים. למעשה, התחושה היא זמדובר בעבודה בתהליך, לא מבושלת עד הסוף, כמו תצוגות-הביניים שעורכת רינה ירושלמי בתום שנת עבודה ראשונה על פרוייקט בן שנתיים.

הבעייה היא שהפוטנציאלים שהצבעתי עליהם – נרמזים אך לא ממש מנוצלים.

ההצגה מציבה תמונת-מצב נתון, אך איננה הולכת איתו הלאה, איננה "משחקת" איתו. המשחק היחיד, בשלב זה, הוא השינוי בנקודות התצפית של הצופים. כל "מיגזר" מציג את האמת שלו, מספר את הסיפור שלו, אבל הקולות השונים לא מצטרפים לשום מקהלה ובסופו של דבר גם לא נקבעת עמדה. האם הרב-תרבותיות המוצגת פה היא נבדלות מיגזרית עמוקה כגזירת גורל, או שמא יש משהו מעליה, משהו שקושר את כולם יחד לשלם שהוא יותר מסך-כל הקולות הנפרדים? האם ישנה מקהלה ישראלית, או שאנחנו נידונים להתפלג, להסתכסך, לדבר בשיח של חירשים, להתהדר ברב תרבותיות ובפלוראליזם ובעצם להישאב אל ביצה עכורה של בליל זהויות מטושטש?

אמנם, אינני מצפה שהתיאטרון יציע לנו פתרונות. תיאטרון איננו משנה את העולם, את זה אנחנו כבר יודעים מזמן. אבל המדיום התיאטרוני יודע ויכול להציג עולמות אלטרנטיביים, לממש אופציות, ואפילו הן הזויות ולא-מציאותיות.

כאן בעצם מסתיים שלב העבודה המוקדם של עזרתי על ההצגה ובדיוק כאן הייתי רוצה לראותם ממשיכים הלאה.

ההצגה איננה בוראת עולמות אפשריים אחרים. היא לא משתמשת באופציה שמציע התיאטרון בעצם היותו מה שהוא – לשחק את תפקיד הזולת ולבדוק איך אתה מרגיש בנעליים שלו. אמנם, לקראת סיום ההצגה יש אקט פיזי של החלפת מקומות, השחקנים נודדים בין הבמות ומתקמים כל אחד במקום שבו ישבו זולתם, אבל נותר מסומן ולא יותר מזה. מכאן בדיוק היה מעניין לראות מה יקרה אם יילכו הלאה: איך ירגישו העולים מרוסיה בנעליה של הסבתא מקהיר, איך ירגיש הערבי בנעליהם של העולים מרוסיה? האם ארבעת שירי הסולו האלה יכולים להשתלב למקהלה רב-קולית או שהם נידונים לדור בנפרד תחת קורת גג משותפת שנידונה להתמוטט על ראשי כולם?

התיאטרון הרב-אתרי שיצרו עזרתי ואון הוא מקום נפלא לבדוק בו שאלות כאלה. אני ממליצה ומבקשת: תמשיכו את העבודה. זה מתבקש. זה חשוב. אתם בורכתם בכשרונות הדרושים, יש לכם מקום נפלא ואתם יודעים כיצד לעשות זאת.