הפולניות יצאו מפוקוס

ביום שישי האחרון הועלה על בימת סוזן דלל המופע "הפולניות" על-פי כוריאוגרפיה של עמית גולדנברג ויערה דולב. במשך כשעה וחצי השתדלתי, ניסיתי, התאמצתי להבין מה רוצים ממני. לא שחייבת להימצא אמירה ביצירה, אבל ב"הפולניות" נדמה שהיוצרים עשו מאמץ עילאי לקיים כזאת, משהו בסגנון פמיניסטי, כועס, אגרסיבי. אולי. מה בדיוק הם רצו לומר - אני לא משוכנעת שהם יודעים.
יש רגעים מעניינים בערב, כמו השימוש במשפטי תנועה מהמחול הקלאסי שמקבלים משמעות שונה בתוך פסקאות לחלוטין עכשוויות. נפלאות גם התלבושות שהן בעצמן אמירה, דוגמת נשים חנוטות במחוכי פלסטיק שמקשים עליהן את התנועה, מעוותים ומגחכים אותן ואת ניסיונן למלא את אידיאל היופי הנשי. או שימוש באביזרים כמו רגלי מחוגה, דיאלוגים בין ראפ מגניב - "סתמי ת'פה" של אורי פסח ודניאל (סנופי) ברוך - לבין דואטים בין רקדנים לגיטרה ובעיקר סצינה של רקדנית ששוחה בתוך מסך פלסטיק שקוף.
החוזק של המופע הוא בכך שיוצריו לא מפחדים מההומור העצמי, החולשה שלו היא שהם מודעים מדי. "הפולניות" אינה יצירה שמזמינה אותך פנימה, הקהל אינו חלק מהמופע אלא מנסה לדדות או לעקוב אחרי המתרחש על הבמה תוך שהוא מנסה להתעלם ממפגעים תברואתיים כמו ההתערטלות החלקית של עמית גודלדנברג והרצון הבלתי מובן של יוצרים לאחרונה להתנכל לאוזניים שלי. "הפולניות" מורכב מיוצרים ומרקדנים כשרוניים מאוד ובלתי ממוקדים וחבל, בעיקר מכיוון שככל שירבו קבוצות עצמאיות כקונטרה ללהקות המחול המבוססות, הדבר יעשיר את סצינת המחול בארץ. לי באופן אישי, הספיקה השעה הראשונה של המופע.

הפולניות - 13.2 מרכז סוזן דלל בשעה 21:00