"אם אני מגיע לצבא לשבועיים - אז לא קר לי?"

בצה"ל יש מי שטוען שהישראלי פשוט לא רוצה לשרת בצבא, שיש חולשה בחברה, שהשירות "לא בראש של אף אחד". אבל אני קורא את המכתבים המגיעים אלי מחיילי המילואים, ומבין שרבים דווקא מעוניינים מאוד לשרת, אך החולשה היא בדרך שבה מנהל הצבא את מערך המילואים. להלן כמה דוגמאות עדכניות:

"עמדנו עם אפודים משנת תרפפ"ו"

"זה עתה חזרתי משירות מילואים בגוש קטיף", כותב יוסי, "נתקלנו באטימות הבלתי תיאמן של הצבא. אנחנו בשכפ"צים נגד אמצעי לחימה קרים בעוד שיש ירי פעיל בכל שעות היום בגזרה".

"אנחנו עומדים במצב אבסורדי - חיילי הסדיר עם אפודים קרמיים ואנחנו עם שכפ"ץ ואפוד משנת תרפפ"ו. לא פעם עמדנו במצבים קשים, כשאין בידינו את הציוד המתאים להילחם ו/או להתגונן. הרבה פעמים ניצלנו בנס מתקריות. לדוגמה - חוליה שלנו בפתיחת ציר שמעה צלצול פלאפון. לקח צלצול נוסף עד שהבינו שזה מטען צד. למזלם המטען לא התפוצץ. ציוד ההתגוננות שהיה עליהם לא היה עוזר להם. כולם שם היו אבות לילדים".

"מתי תבינו", שואל יוסי, "שאנחנו רוצים לשרת את המדינה בנאמנות, אך לא פחות חשוב, גם לחזור הביתה בשלום אל ילדינו".

חיילים מיותרים

"גויסנו לתעסוקה מבצעית ברמת הגולן", כותב עידו, "כבר ביום ראשון היה בלאגן בשלב ההתחיילות. ישנו בתוך האנגר מסריח ללא ארוחת ערב. למחרת קמנו מהשינה ואז התברר ששלושים חיילים יכולים ללכת הביתה כי אין בהם צורך. אותנו, הנשארים, שלחו לאפסנאות לחתום על טוריות ודרשו מאיתנו לנכש עשבים סביב הבסיס, כשאנחנו כולנו חיילים קרביים. סירבנו ואחר הצהריים מפקד החטיבה שיחרר את כולנו הביתה.כך מתייחס צה"ל לחייליו".

חרמוניות קרועות

"לכל אורך המילואים קיבלנו יחס מזלזל ומשפיל מאין כמוהו", כותב איציק. "כבר מרגע הכניסה למשרד המילואים ביחידה קידמה את פנינו קצינת המילואים בשאלה: 'באת למילואים או לראות רופא?', וכן חרמוניות בלויות וקרועות (במהלך המילואים היתה סופה קשה בצפון וקור של עד 2 מעלות)".

"החיילים הסדירים בבסיס היו לבושים, לעומתנו, בחרמוניות חדישות עטורות פרווה, ואני שואל: אם הגעתי רק לשבועיים לצבא - לא קר לי?. והנורא מכל - הארוחות. עקב השמירות הפסדנו ארוחות רבות, וכמובן שמנגנון שמירת הארוחות עובד רנדומלי".

"אעשה כל דבר", כותב איציק, "כדי שמילואים כאלה לא יחזרו".

קומץ מילואימניקים

טל מספר: "אזור בית אל. קומץ מילואימניקים לאבטחת הבסיס. חדרים הרוסים, דולפים, חלונות שבורים. שלג, קור כלבים. עכברים בחדרים. אין תנורים. הבאנו מהבית כמה מפזרי חום פרטיים והטמפרטורה הנמדדת - 0 מעלות".

"הוועד למען החייל תרם לכאן מערכת טלוויזיה בלווין YES. היא פועלת יום ולילה אבל רק בחדר של מפקד הבסיס, איש הקבע היחיד כאן במקום. לנו אין כניסה לשם, החדר פרטי. הסמח"ט הבטיח לפני שבועיים שיסדר ומאז נעלם. ראש לשכת אלוף הפיקוד הבטיח שינסה מחר. אני סוגר השנה 60 יום במילואים וככה זה נראה. שלא יחפשו אותנו בשנה הבאה".

יש עוד מכתבים כאלה . לא צריך פרשנויות. מהמכתבים עולה מסקנה אחת פשוטה: עמוק בנפשם של רבים מהמשרתים בצבא, יש בעיה קשה עם מה שנקרא "מילואים". אין כאן תקלה מקומית קטנה וחולפת. יש כאן תרבות עבודה שלמה. היעדר מוחלט של תובנה.

זה מקרין מלמעלה ומחלחל לכל מגזר ודרג. מישהו חייב לדפוק חזק על השולחן ולייצר תרבות שירות חדשה. לפני שנים הבינו בצה"ל שטרטורים של חיילים גורמים נזק רב לצבא הסדיר. היה מי שדפק על השולחן והעסק נגמר. במערך המילואים, הטרטור נמשך.