שלגיה - הספור האמיתי

"מה עשית?" שאלה אותה המלכה, נכנסת לחדר בצעד מהיר. שלגיה הרימה זוג גבות דקות, פערה עיני איילה חומות, תמימות "כלום, ישבתי". המלכה סרקה את החדר במבט מהיר. שום דבר חריג. שוב נעצה בה זוג עיניים חודרות, אפלות, יפות כמו לילה קר, פוגשת את עיני שלגיה – גדולות, פעורות מולה בתמימות אין סופית, רכה ושקטה, כמו איילה ברה.
המלכה פנתה בסיבוב מהיר לעזוב את החדר, שפתיה קפוצות בכעס ישן ומריר, כעס הולך וגדל, חסר מנוחה, נוגס בה כסרטן, רעב חזק ממנה. כעס על כל מה שאין לה, על מה שנלקח ממנה, והידיעה שיופיה – ימיו ספורים.
הרי עוד מעט וייבש עורה, רישתו קמטים את פניה, ידיה תדמינה כציפורני ציפור טרף. כנס הנעורים פורח יופייה של שלגיה מול עיניה, מכווץ את ידיה לאגרופים בחוסר אונים, בתסכול גדול. משב רוח צונן ודלת נטרקת. שוב נותרה שלגיה לבדה.
שלגיה סיננה אויר בשפתיים הדוקות. "זה היה קרוב", חשבה לעצמה. היא הרימה יד ענוגה וחיוורת מהשולחן, מגלה ג'וינט שמנמן. "תמשיך איפה שהיית", לחשה, מלטפת את ראש הגמד, "אל תפסיק, זה כל כך נעים, מה שאתה עושה בי".
הגמד המשיך לשבת מתחת לשמלתה, פניו מופנות בין רגליה הבוהקות בלבן, מחכך את פנים ירכיה בפלומת כובעו, בתנועות עדינות עד אין קץ. באפו עלה ריחה הענוג. פניו יפות, חכמות, חיוך דק על שפתיו, ולא חיוך של אושר. גם בו שוכנת המרירות. הוא לא טיפש. הוא אמר לה: "ככה זה באגדות, שלגיה. תמיד יש סוף טוב לנסיכה. שבעה גמדים נשארים לבד, שבורי לב, שוחים בדמעות. אבל את נסיכה, נועדת לנסיך על הסוס הלבן, בכבודו ובעצמו – אותו הנסיך שהפך למשל, סמל לגבר המושלם, והוא כל מה שגמד איננו".
הוא יעשה כל דבר, כדי שתסכים. היא חייבת להיות שם. היא הכוכבת. בלעדיה, אין לו סיכוי. הוא נשף נשיפה ארוכה, מכוון בין רגליה, ראשו עולה יורד, מחליק פלומה עדינה על עור המשי העוטף את רגליה. שלגיה מתחה את רגליה בצווחת עונג שחמקה מתחתית ביטנה, ניתזת מהאגן, משלחת זרמים מתוקים במעלה גווה. לחלוחית תחתוניה העלתה ריח נעים באפו. כמה אהבה היתה בו אליה, תשוקה של שנים הרבה.
אולי עכשיו זו ההזדמנות שלו. שלוש מאות שנה לא היה לו סיכוי, לכוד בין דפי הספרים, כבול בקשיחות המילה המודפסת, גורלו מוחלט וחתום. מי בכלל חשב עליו כיצור חי, משתוקק, כואב ואוהב. ולו גם חשבו, מה בכך, וכי ניתן היה לשנות? לא ניתן היה מעולם. מעולם עד עכשיו. הסייבר ספייס. זו התקווה הגדולה, הסיכוי לשנות, השביל החמקמק הזה, בין הקיים לנדמה, הפתח לכל אחד, ככל ששונה ובלתי צפוי שיהיה.
שלוש מאות שנה של שברון לב יכלו להסתיים עכשיו. אולי. הלוואי. הוא שלח לשון ארוכה, ורודה, טועם מרטיבות תחתוניה.. הטעם הטריף אותו, מעמיד את אברו זקוף כלפי מעלה. היה לו איבר יפה, נורמלי בגודלו, שזור בורידים פועמים, ראש גדול בקצהו. מובן שעל גמד הוא נראה ממש ענק. הוא התחכך ברגלה הרכה בעודו לבוש בגעטקס תיקניות לגמדים, נהנה לענג את שאהבה נפשו. "צריך למצוא רק שניים נוספים" חשב לעצמו "מספר ומקשיב".הלשון שנדחפה בתקיפות כזו בקדמת תחתוניה, גרמה לה לנתר ביבבת עונג, לפעור את פיה. רק הבד הדקיק של תחתוניה עמד בין הרטיבות שלה לשלו.
היא שלחה יד, בוחשת בשיער ראשו, מדריכה אותו, ידה השניה מסיטה את תחתוניה, נפערת מול לשונו, רטובה וחלקה, מזמינה. אברה הורוד מולו, רטוב, שפתיה תפוחות, ניצן דגדגנה זקוף, בולט. ריחה המגרה הלם בנחיריו, באוויר הדחוס שמתחת לשמלתה. לגמדים יש יתרון ענק. משום מה באגדות, העדיפו להשאיר זאת לדמיון הקוראים, לא דיברו על זה. אבל לגמדים יש לשון ענקית, שליטה מצוינת בשימוש בה ו ה מ ו ן דמיון.
אולפני וולט דיסני הם מקום קשה מאוד לגמד מתבגר, משופע בהורמונים כמו כל אחד אחר. הוא רצה לעבור משם. ובהקדם. הוא לא יכל לסבול עוד יום אחד נוסף! הוא ליקק כל קפל ועלה כותרת בפרח שמולו, מצד לצד, למעלה, גולש לכיוון אחוריה, מחדיר קצה לשון, חוזר שוב מוקסם אל בין שפתיה. לשונו חדרה לתוכה, מתפתלת סביב, חודרת עמוק יותר ויותר, פנים וחוץ, עונג אחרי עונג. שלגיה הרגישה איך קיבל האגן חיים משלו, נע למעלה ולמטה, שואב את הלשון פנימה, מעביר רעידות ברגליה, הולכות ומתגברות, כמו דואט הקרב לשיאו, כמו בסרטים שמצאה בארונה של המלכה, מוחבאים עמוק בארון.
כמה שונה היה הגמד מן הנסיך. הנסיך רק רצה לרכב כל היום, נושא אותה בזרועותיו, משעמם אותה עד מוות בספורים על הבלויים בצבא, מסעות ציד. במיטה – הוא היה בכלל נורא. כמו בובת עץ. חודר, גומר, נרדם. לא תשוקה, לא אהבה, לא שאר רוח, לא דמיון. סתם, מבצע גם הוא את התפקיד שייעדו לו, מבזה את דמותו האוטופית, המושלמת, יום יום.
היא התירה במהירות את בגדיה, משחררת זוג שדיים לבנות, רכות. אספה מרטיבותה ועיסתה את פיטמותיה הורודות, המתקשות ומכהות צבען, שולחת יד שניה ומשחררת את אברו הפועם בחום. משפשפת אותו ביד רטובה.
השכיבה אותו על גבו, כרעה מעליו. הדליקה את בטנו בלשונה, את פטמותיו. מחליקה עליה באיברה, מרטיבה אותו בצוף שלה. היא אהבה אותו, את הגמד שלה. טוב להם יחד. עיניה נפערות, מביטות בי בתחינה אילמת. אני המספר. בידיי הכוח. כמה תחינה בעיניה. כמה אהבה ורצון. הגמד שוכב על גבו, היא רכונה מעליו, מצמידה את אברו המתפוצץ לבטנו, מגיע עד גרונו כמעט. שפתיה עולות ויורדות על אברו. פעם שפתיים עליונות שריריות, לשון בשרנית, ופעם שפתיים אחרות, רטובות ורכות מאד. מרטיבות בו כל חלקה טובה. שיחקו יחדיו דקה ארוכה. הידק את שרירי האגן, מרים את אברו לכניסה לתוכה, טועם בראשו את הפתח. חודר מעט עם הראש ונסוג. שוב נשאה אלי מבטה, עיניה מעורפלות בתשוקה.
כל כך יפה, שונה מהגמד הזה שמתחתיה, נעלם כמעט תחת גודלה. "בבקשה" סיננה מפיה, קולה קטוע מתשוקה. "בבקשה, זה צריך ככה, אתה יכול", דמעה זלגה מעינה. היא כורעת מעליו, נפתחת, מורידה עצמה על המוט שלו, עיניה עצומות. כמו מתפללת, מרגישה אותו, עיניה מגולגלות למעלה. הסתכל בה מרותק. חדר עמוק לתוכה, עטוף בגופה החם, הגמיש, המתמסר. תוכה מחליק עליו, עד ששערותיה מתערבבות בשלו וצווחה ניתזת מפיה, כמו מופתעת כל פעם מחדש.
לאט אוספת עצמה, רועדת, להתרומם קמעה, רק כדי לנחות עליו שוב, בהפתעה מחודשת. חש בהתלהבותה, בתנועותיה, מתחבר לקצב מהיר של חדירות קצביות, מהירות. גונחים ביחד, שלגיה והגמד. הקורא והמספר. זה קורה. הם כבר לא בחדר, לכודים בארמון. אחו גדול נפרש מסביבם, שמש מלטפת.
קול דהרה קלה מתקרב ברקע. הנסיך קרב על סוסו בין העצים, עיניו קולטות את השניים, מסמן לסוסו להאט במשיכת רסן, מביט בהם, לא מבין. הוא מביט בי, שאלה בעיניו. אני נד לו בראשי. כן, גם הוא משוחרר. את אנחת הרווחה שלו שומעים עד לכאן. ים של חופש מציף אותו, שוטף כל פינה בגופו. הוא דוחק בצלעות הסוס, צעקה גדולה ומשוחררת בוקעת מפיו, דוהר אל המלכה, אל הסוד שלהם, חופשי גם הוא עכשיו. זה עומד לקרות. כולם ידעו את זה.
הגמד ידע במעומעם, מתוך אקסטזה, שהוא הצליח. הם יחיו לנצח, באושר ועושר, עד עצם היום הזה. אושר גדול ממלא אותו. כנגד כל הסיכויים, הוא הצליח לעבור אגדה. עיניהם נפקחות, מביטים זה בזו, גונחים באושר. כמו באגדות, בסדרה של הדיפות פראיות, הם גומרים בתיאום מושלם. צוהלים גומרים, מאוננים, נהנים מגופם. היא גומרת ראשונה, כמו באגדות, נאנחת באושר, כמו באגדות, מולטי אורגזמה בפעם הראשונה, כמו באגדות. סדרת הקולות והתנועות שיוצאת ממנה מוסיפה עוד ריגוש לגמד המאושר, מתיז לתוכה את דור העתיד של שלגיות ננסיות בפרץ של תנועות וקולות משלו.
כל כך רציתי לספר לכם כיצד חיו מאז באושר ובעושר עד עצם הזנב, אבל העולם הזה שלנו, אתם הרי מכירים אותו: ציני, מלא ברוע, קשה לזוג אוהבים תמימים, שונים. נסעו במכונית מפוארת בעיר האורות, עדת צלמים בעקבותיהם. למדו על בשרם שוב ושוב כמה קשה המעבר מעולם האגדות. "נעבור לעולם שלנו?" לחש באוזנה, "קשה פה מדי. בואי נחיה ביחד. לא נפרד לעולם. יועדנו לגור באגדות, את יודעת". הביטו בי, מוכנים לגמרי. שלווים, מאושרים.
החזיקו ידיים. הם עומדים להימוג באופן מסתורי, פתאומי, לא מובן. ביחד, מאושרים, אוהבים. חיבקה אותו. חייכה אליו.
"בטוחים?" שאלתי אותם. נדו בחיוך לחיוב. נפרדו מגופם, מודים לו בפעם האחרונה על כל העונג שהסב להם.
ספרו ביחד: אחת...שתיים...ש...