הבבונים חוזרים
החאן והבימה. קברט סטירי מאת גומא שריג ויוני אתיאל. בימוי: יוני אתיאל. מוסיקה: גיא מסיקה. תפאורה ותלבושות: אורי אופיר. משתתפים: גיא מסיקה, רועי צדוק, גומא שריג.
כבר מזמן לא עשו כאן סטירה כזאת. בדרך כלל, כל הנסיונות של העת האחרונה גולשים לבידור והעוקץ הסטירי קהה.
והנה באים הבבונים הצעירים והמוכשרים (הבבונים "חוזרים"? בני כמה הם היו כשהגיעו לראשונה? בני עשר?...) ומזכירים לנו את המתכון: המינון הנכון בין צחוק לכאב, בין רעל מושחז לקיטש מלטף, הכי קרוב לקברטים הסאטיריים של חנוך לוין בשנות השישים והשבעים . מזכיר את ימי בר-ברים העליזים ("את ואני והמלחמה הבאה"). קצת מוזר לראות את סטירה כזאת כאילו-חתרנית בחיק המימסד המרופד (הבימה והחאן), אבל בעצם למה לא: אם המימסד מוכן לקלוט אותם ולתת להם במה, שיהיה לבריאות גם לקבוצת הצעירים וגם למימסד.
כבר שנים שלא מצליחים לעשות אצלנו סטירה ממש עוקצת ולא גולשת לבידור ולהצחקות וולגריות.
החומר אינטליגנטי, מושחז, לא עושה חשבון וצולף לכל הכיוונים. פה ושם ממש קשה ולוחץ בבטן, וזה בדיוק מה שסטירה צריכה לעשות לנו. פה ושם – פשוט מצחיק.
יש קטעים יותר טובים, יש פחות טובים ויש הברקות ממש. ככה זה בקברטים סאטיריים שמבוססים על "מספרים" קליפיים.
הקטעים על סילבן וג'ודי נראים כאילו נכתבו ממש בימים אלה, אבל הם לא, כי ההצגה העצם כבר רצה מהקיץ, סימן שהכותבים נגעו בדברים עקרוניים ונכונים. קטע מצויין על אשה מוכה ועל ברית הבבונים בין בעלה לשוטר שבא "להציל" אותה. כמה קטעים פחות מושחזים על השמאל ומחנה השלום שמשאירים טעם רע בפה, לאו דווקא בגלל הביצוע אלא בגלל הנושא והמצב (למשל "אגם הברבורים במחסום" - להקת הייצוג של משרד החוץ עם מג"בניקים ופלשתיני, או קבוצת שמאלנים המלקים את עצמם על קבר רבין לזכר השלום שנרצח.)
גם המתנחלים המוכנים לקורבנות גדולים-מדי מככבים, בארוחת ערב משפחתית בהתנחלות מזבח.
המשחק רענן ומהוקצע למדי, יחסית לגיל ולניסיון. בימוי והכתיבה משלימים זה את זה וברור שנעשו במשותף ומתוך ראייה קבוצתית והניהול המוסיקלי כולל הביצוע של השחקנים ועצם צורת שילוב המוסיקה כמרכיב בהצגה – נהדרים.
אל תחמיצו ומהרו, לפני שזה מחמיץ. כי אצלנו המציאות דוהרת מהר יותר מכל תיאטרון.
