"יאר צייט", מחזה לקהל צייתן

מערת החאן הירושלמי תהפוך הלילה לראשונה בתולדותיה להיכל. הקהל יופרד לעזרת נשים ולעזרת גברים, ובמקום תתקיים סימולציה של טקס אבלות לציון יום השנה למותו של אדם. את ה"טקס" ינהל שולי רנד, מהשחקנים הטובים והמוערכים יותר שקמו לנו. הוא קורא להצגה שלו "יאר צייט", יום שנה בתרגום מילולי – אבל זו בעצם אזכרה, על פי הנהוג בקהילות חרדיות שמוצאן ממזרח אירופה .

הקריירה הקצרה של רנד, שחקן כריזמטי וסוגר קופות, נסקה במהירות ונקטעה, לדעת רבים, מהר מדי, כאשר חזר בתשובה ונטש את התיאטרון החילוני. והיה לו מה לנטוש: השנה בה סיים את לימודי המשחק בבית-הספר של ניסן נתיב, 1987, סימנה אותו ככוכב. בתיאטרון הוא שיחק ב"הדיבוק", "המלט", "הכלה וצייד הפרפרים", "וויצק", "פעורי פה", רשימה חלקית. בקולנוע הוא שיחק בסרטו של דני וקסמן "המיועד", "החיים על-פי אגפא" של אסי דיין, "אדי קינג" של גידי דר ועוד.

תמיד בתפקידים ראשיים, לרוב מאפיל על יתר הדמויות. על "החיים על-פי אגפא" זכה בפרס האוסקר הישראלי, על "אדי קינג" בפרס שחקן השנה בקולנוע של פסטיבל חיפה וגם זו רשימה חלקית.

החזרה בתשובה

לפני שלוש שנים, לאחר תהליך ממושך של חזרה בתשובה ולבטים קשים שליוו אותו, החליט להתנתק מהדבר האחרון שקשר אותו לחילוניות - התיאטרון הממסדי. אבל רק לזמן קצר, מתברר. הוא הקים וניהל בפועל את מגמת התיאטרון של בית-הספר החרדי "מעלה" בירושלים והעלה במסגרתה את "מעשה בבן מלך ובן שפחה שנתחלפו", על-פי הגדה של הבעל-שם-טוב.

כעת, בהסכמת רבני ישיבת "חוט של חסד", בה הוא לומד, תועלה "יאר צייט", הצגת היחיד בכיכובו. ההצגה מתבססת על הסיפור "מעשה בשני תלמידי חכמים" של ש"י עגנון, בעיבודו וכיכובו של רנד ובבימויה של אשתו, מיכל.

לדברי רנד, גם "יאר צייט", כ"מעשה בבן מלך ובן שפחה שנתחלפו", היא נסיון לבדוק את האפשרות לשלב את הקיום שלו כאדם דתי וכשחקן. העובדה שההצגה עוסקת רק בעולם התורה, מתוך נקודת מבט של אדם מאמין, הופכת אולי את הניסיון הזה לקל יותר עבורו.

כאישה (ועוד חילונית) נשללת ממני האפשרות לראיין את שולי רנד. גם התתחייבות ללבוש צנוע ולהקפדה על ייחוד לא מועילה. הוא מטיל וטו חד-משמעי בעניין. לא מפתיע: עוד בתקופת חילוניותו שנא את תפקיד המרואיין, אבל זה מקומם לא מעט מעט כשמדובר בהצגה שמקבלת תמיכה מכספי ציבור. עיריית ירושלים הקציבה לו 40,000 ש"ח לכיסוי הוצאות ההפקה, וגם פסטיבל ישראל תומך.

עמד מולי ואמר "עכשיו תגיעי אלי"

פגשתי אותו לראשונה במסדרונות בית הספר למשחק של ניסן נתיב. בין שיעורי המשחק השונים הייתי נתקלת בו, מכונס בתוך עצמו, מעשן סיגריה או ממלמל טקסט באדיקות של מתפלל. רמות הריכוז שלו היו כל-כך גבוהות שלעתים העביר מצידו השני של החדר את תחושה של "אל תתקרבו, עכשיו רק אני והטקסט כאן".

זו אולי אחת הסיבות מדוע לא הופתעתי כשנודע לי על חזרתו בתשובה. הרקע החרדי בו גדל, ניצני החזרה בתשובה בשנים האחרונות בהן שיחק ואפילו דרך חייו שהכרתי, כשחקן ומורה, הובילו אותו חזרה לשורשים מהם צמח. במסגרת השיעורים שהעביר ובהם היתה לי הזכות להשתתף, יכולתי להבין שמדובר באדם ש ניסה להעביר לנו, תלמידיו, את התורה כולה - מנקודת מבטו. המשחק, בו היה מלא, התפרץ החוצה על הבמה ובאותם שיעורים, ומילא גם אותנו באנרגיות.

מרגע שרנד נכנס לחדר, עלתה תחושה של דריכות באוויר. הוא עטף אותנו בנוכחותו וגרם לנו לרצות להיות כמוהו. לא לשחק את שולי, להיות שולי.

אני לא יודעת איך התנהלה העבודה על "יאר צייט", אבל במסגרת המצומצמת של שיעורי המשחק של רנד, העבודה נבעה תמיד מקצוות הרגש, המקום היותר עמוק והיותר אפל של הנפש. באחד השיעורים הראשונים הגעתי לכיתה באיחור, התנצלתי והתיישבתי ליד שאר התלמידים. הוא אמר לי לקום וביקש שאעמוד במרכז החדר בפישוק ידיים ורגליים. ארבעה בחורים מהגדולים והחזקים ביותר נתבקשו להחזיק בידיי וברגליי ולא לתת לי להשתחרר.

רנד עמד בצידו השני של החדר, מולי, ואמר לי "עכשיו תגיעי אלי". במשך חצי שעה נאבקתי בחוסר היכולת שלי להשתחרר מהאחיזה, במשך חצי שעה נכרך החבל של חוסר האונים סביב צווארי, עד שהתחלתי לבכות. כאן נגמר התרגיל. נדמה לי שזו הייתה גם דרך העבודה שלו על תפקידיו הבימתיים.

"יאר צייט", המערה בחאן הירושלמי 12.6.2000, בשעה 21:30