באב אלשמס

ספרו התשיעי של הסופר הלבנוני, שפורסם ב-1998, יוצא כעת בתרגום לעברית בהוצאת אנדלוס. לרומן שני גיבורים מרכזיים: יונס, גיבור המהפכה הפלסטינית, השוכב מחוסר הכרה בבית חולם במחנה שאתילא, ורופאו, ח'ליל, שסועד אותו ומבקש להשיב את הכרתו ואת זיכרונו באמצעות סיפור. ח'ליל מגולל את סיפורם של פליטי אלג'ליל ומפר את קשר השתיקה מסביב לנכבה - שתיקה של אלה שהתביישו במשך שנים רבות לספר ולשמוע את סיפור ההשפלה והאובדן. ח'ורי נדד במשך שנים בין מחנות הפליטים בשולי ביירות, ואסף את סיפוריהם של העקורים, שמשתרגים ב"באב אלשמס" זה בזה.

היי, אתה!
שאדבר אליך, שאדבר אתך, או אולי אדבר עליך?
שאספר לך על הדברים שאתה מכיר, או שאשתוק ואתן לך להפליג לאן שתפליג?
אני מתקרב אליך, מתהלך על קצות אצבעותי כדי לא להעיר אותך, ופתאום תופס את עצמי וצוחק. הרי איני מבקש כלום בעולם הזה אלא שתתעורר. רק דבר אחד חסר לי, באלוהים, רק דבר אחד, רק שיקום האיש הזה, הצף בתוך עיניו, רק שיפקח את עיניו ויאמר משהו.
אבל אני משקר.
אתה יודע שהפכת אותי לשקרן?
אני אומר שאין לי חפץ בכלום, אבל בעצם אני רוצה אלפי דברים. אני משקר בתקווה שאלוהים ירחם עלי ועליך ועל אמך המסכנה. אמת, שכחנו את אמך. את כל הסיפורים סיפרת, ולא סיפרת איך מתה אמך. סיפרת לי על מות אביך העיוור, ואיך הסתננת אל אלג'ליל והשתתפת בהלווייתו. עמדת על גבעה המשקיפה על דֵיר אלאַסָד, רואה ולא נראה, בוכה ולא בוכה.
האמנתי לך באותו יום, והאמנתי שתחושה פנימית הוליכה אותך אל ביתכם שם, שעות אחדות לפני מותו.
אבל עכשיו אינני מאמין לך.
באותו יום הוקסמתי מסיפורך, אך הקסם התפוגג ואינני מאמין לך עוד.
אבל אמך?
למה לא סיפרת שום דבר על מותה?
האם מתה אמך?
אתה זוכר את סיפור האיקונין של מריה הבתולה?
זה היה בזמן מלחמת האזרחים בלבנון, נהגת לומר שהמלחמה לא צריכה להתנהל בצורה כזו. אפילו יעצת לי, אחרי שובי כרופא מבייג'ינג, לא להשתתף במלחמה, וביקשת שאלך אתך לפלסטין.
"אבל אתה לא מבקש ללכת לפלסטין כדי להילחם, חבר יוּנֶס, אתה הולך בגלל אשתך".
פתחת בנאום ארוך על משמעות המלחמה, ואמרת משהו על תמונת מריה הבתולה שבביתכם. באותו יום שאלתי אותך אם אמך נוצריה, ואיך יתכן ששיח' הכפר עֵין זַיְתוּן יישא נוצריה לאשה. הסברת לי שאינה נוצריה, אבל אהבה את מריה הבתולה, ונהגה להניח את תמונתה מתחת לכרית. ובשֶלה אהבת גם אתה את מריה, שהיא גבירת נשות תבל, ותמונתה כה יפה – אשה מרכינה את ראשה מעל בנה שנולד מחותל בתכריכיו.
"ומה אמר השיח'?" שאלתי.
הסברת לי שאביך השיח' היה עיוור ואת התמונה לא ראה מעולם.
מתי הודיעה לך נַהילָה על מות אמך?
מדוע אינך עונה? האם זה מפני שאמך ציוותה לקבור את התמונה לצדה, והצוואה הטילה מבוכה בכפר?
למה אתה ממשיך לישון ולא עונה לי?
אתה ישן כמו השינה, וישן בתוך השינה, ושוקע. הרופא אמר שלקית בשטף-דם במוח, שאתה מת מוות קליני ושאין תקווה. אמרתי לו שיניח לי. אני לא מוכן לקבל את זה.
הנה אתה מולי ואני אין בכוחי לעשות דבר.
אני משוחח אתך ומספר לך סיפורים. עוד אספר לך הכל. מה דעתך, אכין תה ונשב על השרפרפים בפתח ביתך ונפליג בסיפורים. מה אתה אומר? היית יכול לצחוק לי, משום שלא הייתי מעשן. אבל אתה היית מעשן את הסיגריה שלך עד תום, לועס את הבְּדל התלוי בין שפתיך, מנסה לינוק עוד קצת עשן.
וכעת אני סוגר את דלת החדר, מתיישב לצדך, מצית סיגריה, שואף את העשן לריאותי ומספר לך, אבל אתה לא מגיב.
למה אתה לא מדבר אתי?
התה התקרר ואני עייפתי, ואתה – שקוע לך בנשימותיך ולא איכפת לך.
אנא ממך, אל תאמין להם.
אתה זוכר את היום שבאת אלי עצוב, ואמרת שנמאסת על כולם? לא יכולתי לסלק את העצבות מעל פניך העגולות הצחורות. וכי מה יכולתי לומר? שזמנך אכן עבר, או שטרם הגיע? זה רק היה מכעיס אותך יותר, ואני לא יכולתי לשקר לך. גם אני עצוב, ועצבותי קרעה בנשמתי קרע שאין לאחות אותו. אבל באלוהים, אני לא רוצה שתמות.
למה שיקרת לי?
למה אמרת לי, אחרי שכל המנחמים עזבו, שמותה של נַהילָה אין לו חשיבות? אמרת: "האשה אינה מתה אלא בשעה שבעלה חדל לאהוב אותה", ונַהילָה לא מתה, כי אתה אוהב אותה.
"היא פה", אמרת והצבעת על עיניך האפורות הקרועות לרווחה. בעצם אף פעם לא הצלחתי להחליט מהו צבען המדויק של עיניך. וכשהייתי שואל אותך, אמרת שגם נַהילָה לא ידעה לומר מה צבען בדיוק, ובבַּאבּ אלשַמְס היתה שואלת אותך על צבעיהם של הדברים.
שיקרת לי ולא אמרת את כל האמת.
שכנעת אותי שנַהילָה לא מתה, אבל לא השלמת את המשפט. באותו יום לא ירדתי לסוף דעתך. סברתי שאלה רק מילים יפות, שבהן מְרפא האוהב את אהבתו המזדקנת. אבל המוות ארב במחצית השניה של המשפט: "הגבר מת כשאשתו חדלה לאהוב אותו", ואתה עומד למות משום שנַהילָה, במותה, חדלה לאהוב אותך.
והנה אתה אחוז תרדמה.
אלוהים! מה התרדמה הזו? מדוע, כשאני לצדך, התרדמה הורגת אותי? אני נשען על הכיסא ונרדם. כשאני מתעורר בחצות, כל גופי דווי.
אני רוכן עליך ורואה את תרשימי המרחבים סביבך, רואה את המקום ההוא שלא ביקרתי בו. כבר החלטתי ללכת. כולם הולכים שמה, למה לא אלך גם אני? אלך ואסתכל, אלך ואקבע את סימני-הדרך בעיני. נהגת לומר שאתה מכיר את המקומות כי הם חרותים בעיניך כסימני-דרך שאי אפשר למחותם.
איפה הסימנים, בן-אדם? איך אכיר את הדרך, ומי ידריך אותי?
סיפרת לי על המערות שבתוך הסלעים. האם באמת היית נפגש איתה שם? או אולי שיקרת לי? אמרת שקוראים להן "בַּאבּ אלשַמְס", שער השמש. חייכת ואמרת שאינך מתכוון לשַמְס שאהבתי, וגם לא לטֶבח שהיה במחנה מִיֶה-מִיֶה כשרצחו את שַמְס.
אמרת לי שאינני אוהב את שַמְס ועלי לשכוח אותה. "אילו באמת אהבת אותה, בני, היית נוקם את דמה. האהבה, בני, אינה אפשרית. אתה אוהב אשה שאינה אוהבת אותך, וזה בלתי אפשרי".
אינך מבין. כיצד אקום את דמה של אשה שנרצחה בגלל גבר אחר?
"משמע שלא אהבה אותך", אמרת.
"היא כן אהבה אותי, אבל בדרכה שלה", עניתי.
"לאהבה, בני, יש אלף שערים, אבל אהבה מצד אחד אינה שער, אלא אשליה".
באותו יום לא אמרתי לך שייתכן שגם אהבתך לנַהילָה אינה אלא אשליה, שהרי נפגשת איתה רק במסעות שדמו לחלומות.
אני גוהר עליך כדי לומר לך שהירח כבר מלא. אנו, בני אלעַ'אבְּסִיָה, אוהבים את הירח ויראים מפניו, וכשהירח מלא איננו ישנים.
קום והבט בירח.
לא סיפרת לי על אמך, אבל אני אספר לך על אמי. האמת היא שאינני יודע עליה הרבה. נעלמה. אמרו שנסעה למשפחתה בעמאן, וכשהיינו בירדן בשנת 1970 הרביתי לחפש אחריה, אבל זה סיפור שאספר לך בפעם אחרת.
סיפרתי לך על אמי, ואחזור ואספר לך עליה. היית אומר לי, כשסיפרת על בַּאבּ אלשַמְס, שהסיפורים כמוהם כיין, משתבחים והולכים ככל שמרבים לספר בהם. האם מעשה הסיפור דומה לכד-היין? היית חוזר ומספר את סיפורי נַהילָה, ועיניך היו בורקות מתשוקה.
"האשה הזאת כישפה אותי", היית אומר.
ואילו אני יודע שאתה הוא המכשף. איך עלה בידך להביא את נַהילָה לידי כך שתסכים להסתפק רק בָּריחות של מסעותיך?
בלילות, במחנה, היתה אמי באה להעירני, היתה לוחשת על אוזני והייתי מתעורר, רואה את הירח המלא ולא חוזר עוד לישון.
האשה שבאה מאלכְּוֵויכָּאת אמרה שאנחנו משוגעים. "בני אלעַ'אבְּסִיָה מפחדים מהירח". אבל לא פחדנו - הרי נשארנו ערים כל הלילה. אמי לא היתה מניחה לי לישון. היתה מכסה את ראשה במטפחת שחורה ומצווה עלי להביט בפני הירח כדי שאראה בהם את פני אבי המת.
"ראית אותו?" היתה שואלת.
הייתי אומר שראיתי אותו - אבל באלוהים שלא ראיתי אותו. אתה מאמין? עכשיו, אחרי שנים כה רבות, כשאני מביט בפני הירח, אני רואה את פני אבי מוכתמות בדם. אמי סיפרה שרצחו אותו, זרקו אותו ליד הדלת והסתלקו. אמרה שזרקו אותו כמו שק ריק, כאילו לא היה גבר. וכשקרבה אליו, לא ראתה אותו. לקחו אותו וקברו אותו בסתר בבית-הקברות של החללים. "הסתכל על אביך ותאמר לו כל מה שתרצה".
הייתי מסתכל, ולא רואה, ולא אומר. עכשיו אני רואה - מה אוכל לומר?
קום, בן-אדם, והבט בפני הירח. האם אתה רואה שם את אשתך? האם אתה רואה את אבי? אני בטוח שאינך רואה את אמי. גם אם תראה אותה, הרי אינך מכיר אותה. שכחתי אותה, שכחתי את קולה ואת דמעותיה. אינני זוכר ממנה אלא את טעם הבצק ללחם שהיתה מכינה בטבון לפני ביתנו. היתה מפזרת על רֶדֶד הבצק פלפל אדום, שמן, כמון ובצל, ואופה. אחר-כך היתה מכינה תה ואוכלת, וגם אני הייתי אוכל איתה שעה שצפינו בירח. הטעם החריף עדיין עומד בפי. ועכשיו, כשאני רואה את הירח, שב אלי אותו טעם חריף וכובש את חכי ואת עיני. אני שותה תה ומביט בירח, ורואה.
אמי סיפרה לי שבכפרו של אבי לא ישנו. כשהיה הירח מתמלא ומתיישב במרחבי השמים, היה הכפר כולו מתעורר, והזמר העיוור היה בא אל מרכז הכפר, מנגן ברַבָּאבָּה שלו בעלת המיתר האחד ושר בקול בוכים. אמי היתה מספרת ובוכה, ואני הייתי בוכה איתה, מרוב עייפות, מחמת הטעם החריף, וממה שדמה לחלומות.
הירח מלא. בן-אדם! אתה ששוחה בין הסדינים הלבנים, קום ושתה אתי תה. כלום אתם, בני עֵין זַיְתוּן, לא הייתם קמים משנתכם כשהיה הירח מגיע למילואו?
אבל הרי אתה לא מעֵין זַיְתוּן. ובעצם אתה כן מעֵין זַיְתוּן, ואביך העיוור היגר לדֵיר אלאַסָד אחרי הטבח בכפר בשנת 1948.
נולדת בעֵין זַיְתוּן וקראו לך יוּנֶס. סיפרת לי שאביך העיוור נתן לך את השם יוּנֶס, כי אתה שברת את קיר המוות.
על אמך לא סיפרת לי. אַמְנָה סיפרה לי עליה. היא טענה שהיא בת דודך ושבאה כדי לעזור לך בעבודות הבית. היא היתה יפה. מדוע כעסת עלי באותו יום? באלוהים שלא התכוונתי לכלום. חייכתי, ופניך קדרו. יצאת מן הבית והשארת אותי איתה.
חזרת הביתה ומצאת אותי יושב איתה. סיפרה לי סיפורים. אמרה שהיא יודעת עלי הכל, כי אתה סיפרת לה. היא ביקשה שאדאג לצרכיך, כיוון שלא תוכל לבוא לעיתים קרובות ממחנה עֵין אלחִלְוֶוה למחנה שַאתילָא. חייכתי אליך וקרצתי. מאותו יום ואילך לא הוספתי לראות את אַמְנָה בביתך. באלוהים שלא היתה לי שום כוונה. בעצם כן. היתה לי כוונה. בסופו של דבר, הרי גם אתה בן-אדם. אל תכעס. כך נוהגים כולם מאז ימוֹת אדוננו אדם עליו השלום, האדם בוגד באלה שיאהב, בוגד בהם ומתחרט, בוגד בהם דווקא משום שהוא אוהב אותם. אז מה הבעיה?
באלוהים, חבל. מדוע ציווית על אַמְנָה שלא תבקר אותך שוב? מפני שאהבה אותך? אני יודע. אני יודע כשאני רואה אשה אוהבת. האהבה מציפה אותה, כולה נעשית רכה וגמישה. לא כן הגבר. מסכן הגבר, הוא אינו יודע את הרכות הסוחפת את השרירים ומסעירה אותם.
אַמְנָה אהבה אותך, אבל אתה סירבת לשאת אותה לאשה. היא סיפרה לי את זה, וסיפרה עוד דברים, והשביעה אותי לבל אעז להזכיר אותם לפניך. אבל עכשיו אני פטור משבועתי, כי אינך שומע אותי. וגם אילו שמעת, לא היית יכול לעשות מאומה. כל מה שהיית יכול לומר הוא שאַמְנָה שקרנית, ובכך לגמור את העניין.
אַמְנָה סיפרה לי את סיפורך בשלמותו.
על אביך סיפרה.
סיפרה שהשיח' אִבּראהים בן סְלֵימַאן אלאַסָדִי היה בן ארבעים כשנשא לו אשה, ובמשך עשרים שנה חזרה אשתו וילדה לו ילדים שמתו מקץ ימים ספורים ללידתם. היא לקתה במחלה מסתורית. פצעים דלקתיים עלו על פטמות שדיה. הפטמות היו נושרות ברגע שהתינוק התחיל לינוק, והוא היה מת מרעב. ואז נולדת אתה. אַמְנָה אמרה שרק אתה לבדך הצלחת לינוק מן השד חסר הפטמה. היית נושך אותו ומוצץ, ואמך היתה זועקת בכאביה. וכך אתה ניצלת ממוות וחיית.
לא האמנתי לאַמְנָה, הסיפור נשמע בלתי אפשרי. מדוע לא טיפלה אמך בשדיה? ומדוע מתו התינוקות? מדוע לא הביא אותם אביך אל נשות הכפר, שיינקו משדיהן?
לא האמנתי לאַמְנָה, אבל אתה אישרת את אמיתות הסיפור, וזה רק הגביר את ספקותי. טענת שכל מה שסיפרה אַמְנָה הוא אמת לאמיתה, שאכן היית התינוק היחיד ששרד משום שהצליח לינוק משד חסר פטמה, ושאמך, כל ימי חייה, היתה חוזרת ומזכירה לך עד כמה הכאבת לה כשהיניקה אותך. וכששאלתי מדוע לא נשא אביך אשה שניה, הנפת את ידיך, כאומר שאינך רוצה שאשאל את השאלה הזאת, כי אתם... אמרת לי, "איננו נושאים אלא אשה אחת, ופעם אחת. זה מנהגנו מאז ומעולם".
ראיתי בעיני רוחי תינוק פראי, ראיתי ראש גדול ושפתיים בולעות שדי אשה, ואשה בוכה.
אחר-כך סיפרת לי שלא נשירת הפטמות היתה הבעיה. אחיך ואחיותיך מתו ממחלה לא ידועה, שנדבקו בה משדי אמך הדלקתיים.
אני רואה אותך עכשיו. אני רואה את התינוק הזה, רואה את ראשו הגדול ואת פניו המוצפות אור הנשפך על השפתיים. אני רואה את אמך מתפתלת מכאבים ומתענוג בחושה את שפתיך יונקות את חלבה. אני כמעט שומע את אנחותיה, ורואה את ההנאה התוססת בעיניה הכבדות והעייפות. אני רואה אותך ורואה את מותך ורואה את הסוף.

באב אלשמס, אליאס ח'ורי, מערבית: משה חכם, הוצאת אנדלוס, 544 עמ'