שתף קטע נבחר

"למה רכשתי דווקא את 'מאיר את בייגל'"

כל החברים שלו עוסקים בשירותים או בפיננסים, אבל גלעד זילברברג, 33, רווק צפוני בעל אמצעים מהסוג שהייתם מצפים לראות באיזה סטארט-אפ חדשני, רכש את מפעל הבייגלה הקטן והוותיק מאיר את בייגל. בראיון לממון הוא מספר איך כשלו שתי היזמויות הקודמות שלו, ולמה הוא לא מחכה לבוחטה זריזה

גלעד זילברברג מרמת-אביב, 33, הוא רווק צפוני בהחלט, מצויד בתואר שני במינהל עסקים ובעל אמצעים. למשפחתו יש חברה לסלילה ותחזוקת כבישים, האחים זילברברג, שסללה כמעט את כל כבישי המרכז. בקיצור, בחור מהסוג שהייתם מצפים למצוא בין יזמי סטארט-אפ אינטרנטי, בין נערי שוק ההון או בעסק המשפחתי. אבל זילברברג החליט לפנות דווקא למה שעד לאחרונה כונה כמעט בזלזול לואו-טק - הוא רכש, לפני כשנה וחצי, ומנהל את מפעל המזון הקטן והוותיק מאיר את בייגל, שמייצר כבר 40 שנה בייגלה וגריסיני.
בשבועות האחרונים מבלה זילברברג, הבליין שנראה בערבים בכל המועדונים הטרנדיים בתל-אביב, ליד פס הייצור במפעל באזור התעשייה רמת-השרון, ומלווה אישית את לידתו של הבייבי החדש שלו, בייגלה ניגובים - החידוש האחרון שהביא לעולם הפרעצל השמרני, שמאז המצאת המקלות המלוחים לא הפתיע. מדובר במקל בייגל ארוך אבל פחוס ולא עגול, כך שמעתה יוכלו כל האוהבים לטבול בייגלה בגבינות, חומוס ושאר מטבלים גם לגרוף כמות יפה מהצלחת, כמו בכף.

מטהרי אוויר, רהיטים ובייגלה

כניסתו של זילברברג לתחום הזה היא בהחלט חריגה. כבר שנים שמפעלי מזון קטנים ומשפחתיים נרכשים ונבלעים על-ידי הגדולים, בדרך-כלל אסם, עלית, תנובה או תלמה. בייגל אנד בייגל, למשל, יצרנית הבייגל המובילה בארץ שהיתה בבעלות משפחת בייגל, נרכשה על-ידי תלמה לפני כארבע שנים. כבר הרבה שנים שלא שמענו על רוכש פרטי וצעיר בתעשייה הזו. צעירים מסוגו של גלעד העדיפו, לפחות עד לאחרונה, השקעות מהסוג שמביא את המכה. מפעל מזון קטן שמתמודד מול ענקים כמו אסם ותלמה פירושו התמודדות קשה לטווח ארוך.
גם מאיר את בייגל כמעט נמכר בעבר לעלית. המייסדים, מאיר בריל ואריה בייגל, שנפטר בינתיים, מצאו עצמם ללא דור המשך, התעייפו וניהלו משא ומתן מתקדם עם מי שהיה אז מנהל תחום החטיפים המלוחים בעלית, אילן אדמון. כמעט לפני סגירת העיסקה התפוצצה השותפות בין מיכאל שטראוס לדייוויד פדרמן מעלית, מנגנון הבמבי המפורסם הופעל, וכל העיסקאות הוקפאו.
מי שתיווך בין מאיר את בייגל לבין עלית היה לא אחר מאשר זילברברג הצעיר. הייתי אז מנהל מכירות ארצי של מפעל קרגל, יצרנית אריזות קרטון, הוא מספר, והכרתי את כל מפעלי התעשייה שהיו לקוחות שלנו. הייתי בקשר טוב במיוחד עם בייגל ומאיר, כי היתה להם תפיסה של איכות והם מאוד הקפידו על המוצר. כשהתברר שהם התעייפו, בייגל כבר היה חולה והם רצו לסגור, החלטתי לעזור להם ושידכתי אותם לעלית.
לכניסה של זילברברג לקרגל קדמה יזמות שלא צלחה.
הייתי בן 22, הוא מספר, חזרתי משהות של חצי שנה ביפאן והבאתי רעיון לפתח ריח לחללים גדולים, שיחזיק כחודש בשיטת השחרור האיטי. מטהרי האוויר הרגילים מספיקים לחלל קטן ומתנדפים מהר. גייסתי שותפים, שכרתי כימאי, אבל אחרי שנה המיזם כשל. החלטתי שאני רוצה לעבוד בחברה גדולה ותעשייתית. כשגדלים בעסק משפחתי מתחנכים לחשוב, שאם בעל-הבית לא נמצא העסק לא דופק. חשבתי שיש מה ללמוד מחברה גדולה, כי אתה רואה שבעל-הבית לא נמצא וזה כן עובד.
לאחר שש שנים, בגיל 30, הוא עזב את קרגל ומצא עצמו עם חלום ישן שלו ושל חברו מילדות, הארכיטקט רועי רסקין, בנו של הארכיטקט הידוע יורם רסקין ז"ל. זילברברג: איתרנו נישה שאין לה מענה - רהיטים מעוצבים באיכות טובה ובמחירים עממיים. אנחנו חובבי טולמנס והביטאט, הבעיה היא שהמחירים מאוד יקרים. עניין אותי, מהצד התעשייתי, למה בבגדים, למשל, יש פתרונות כמו רשת זארה, שאומרת שעיצוב לא חייב לעלות יותר כסף. נכון שמדובר בחיקוי והאיכות יותר נמוכה, אבל עדיין זארה מאפשרת להיראות כמו ארמאני במחיר עממי. בריהוט לא מצאנו מקבילה. איקאה לא מהווה תשובה, כי לא מדובר בעיצוב יוקרתי.
פיתחנו קונספט תחת הסיסמה 'ליב אין פאשן', שכלל גם פתיחת רשת חנויות בזכיינות או אתר מכירות ברשת האינטנרט שמיועדת לאירופה. הקמנו חברה, בנינו דגמים של רהיטים, בדקנו מהן עלויות הייצור במסה קריטית. 22 איש עבדו במיזם, בהם חנן דה לנגה ויעקב קאופמן, מעצבי מוצר ידועים.
קשרנו קשרים עם מפעלי רהיטים בטורקיה, ובנינו תוכנית עסקית שהצריכה 10 מיליון דולר. חשבנו שזיהינו את הטרנד. בניסיון למצוא משקיעים נפגשנו עם אנשי עסקים ישראלים, החל מאליעזר פישמן ועד דוביק לאוטמן. בני גאון רצה לשדך אותנו לאיקאה. החלטנו לצאת לחו"ל בניסיון לגייס משקיעים.
ערכנו פרזנטציה בפני משקיעים וקרנות באירופה וארה"ב.
אחרי חודש וחצי של פרזנטציות בחו"ל ללא הפסקה, נשחקנו והחלטנו שאנחנו מרימים ידיים. הם הפסידו הרבה כסף, אבל זילברברג לא רצה לחזור להיות שכיר: אז נזכרתי במאיר את בייגל. בייגל כבר נפטר ומאיר היה לקראת סגירת המפעל.
אחרי שיחה של שעה סגרנו את העיסקה. מדובר במפעל ששלט פעם ב-25% מהשוק ובשנים האחרונות הם ירדו עד ל-4%. עכשיו, אחרי שנה של עבודה מאומצת, אנחנו כבר עם 8%-9%.
זילברברג, שמאיר נשאר שותפו, השקיע מאות-אלפי דולרים בשיפוץ המקום, והמשפחה סללה לו במתנה מחדש את הרחבה הגדולה של המפעל.

מרגשת אותי היצירה שבעניין

ענף הבייגלה והמקלות המלוחים, שפעם היו כיבוד חובה בכל יום הולדת ואירוע, שקע עד לפני מספר שנים. הבמבה, הביסלי ושאר החטיפים המלוחים תפסו את מקומם. רק כשרכשה תלמה את בייגל אנד בייגל ועשתה מהפך באריזות ובפרסום, החל השוק שוב להתעורר.
היום התחרות בענף קשה מאוד. שני המתחרים, אסם עם בייגלה אסם ותלמה (כיום בבעלות ענקית המזון הבינלאומית
יוניליבר) עם בייגל אנד בייגל, משקיעים מיליוני שקלים במסעות פרסום אינטנסיביים בטלוויזיה.
זילברברג מאמין שלצידו עומדות החדשנות והגמישות שיש למפעל קטן. אני מביא משהו שונה, כי אני מעז יותר, לכן לדמויות המצוירות מ'חבורת המכרסמים' שמופיעות על אריזות הבייגלה האישיות החדשות שלנו, שמיועדות לילדים, קוראים פלולה, ששון וחנאנץ', ולמוצר קוראים 'ביילגה בצפר', כי ילדים לא אומרים 'בית-ספר'. גם 'ניגובים' הוא רעיון חדשני שלי. מרגשת אותי היצירה שבעניין.
זה לא קל להיות תעשיין בארץ. איזה מפעלים הקימו או רכשו כאן בארץ בזמן האחרון? אני מכיר רק מפעלים שנסגרו.
אפילו אסם מייבאת את המקלות המלוחים הדקים מחו"ל. אין לי חבר אחד בגילי תעשיין. כולם בתחום השירותים או הפיננסים. חברים שואלים אותי, נו, עשית בוחטה על המפעל? אבל תעשייה זה לטווח רחוק. אני מתכונן לבנייה של שנים.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
זילברברג. החברים עוסקים בפיננסים
הבייגלעך. הולך על הילדים
מומלצים