מאבק הקשת הדמוקרטית עולה מדרגה

המלחמה בין הקיבוצים והמושבים לבין עיירות הפיתוח, שנראה היה כי שככה בשנים האחרונות, פורצת בימים אלה במלוא עוזה. הוויכוח הוא על אדמות - דהיינו על מיליארדי שקלים - ולמרות כל ההכחשות מסתתר מאחוריו אחד השסעים החריפים ביותר בחברה הישראלית: בין אשכנזים לעדות המזרח.

כרגע מדובר ב-13 ראשי רשויות, שחתמו על עצומה שקוראת לצדק חברתי בעניין הקרקעות החקלאיות. בין ה-13 נמצאים ראשי הרשויות פיני קבלו מבית-שאן, עדי אלדר מכרמיאל, יאיר חזן מאופקים, צבי גוב-ארי מיבנה, עודד המאירי מצפת, אלי ברדה ממגדל-העמק, סימון אלפסי מיוקנעם ואפילו ראש עיריית נתניה, מרים פיירברג, שנלחמת מול המושבים שמסביבה, בעלי הקרקעות הגדולות והיקרות ביותר בארץ.

ראשי הרשויות אומרים, כי מאחוריהם עומדים 40 ראשי רשויות נוספים, שעדיין לא חתמו על העצומה.

את הרקע לעימות ההולך ומחריף, ואשר נוגע לאופן שבו מחולק העושר במדינה, מסביר בני קרייתי, ראש עיריית טבריה: בעיר שלי מתגוררים 47 אלף תושבים, המצטופפים על 10,400 דונם. חלק גדול מהשטח הזה אינו ניתן לבנייה בגלל פני הקרקע, בתי-עלמין ואזורי עתיקות. והנה, ממש ליד טבריה שוכנת המועצה המקומית כינרת, המונה 402 איש, ואשר לרשותה עומדים 7,000 דונם. אני לא מקבל יותר אישורי בנייה חדשים, עד שלא אבנה מכוני טיהור עבור תוספת האוכלוסייה. אבל בטבריה אין לי מקום להקמת

מכוני טיהור, ואילו במועצות האזוריות דלילות האוכלוסין שמסביבי דורשים ממני להשקיע 82% מעלות המכונים, אבל לקבל רק 50% מהמניות. בינתיים, אומרים לי במשרד הפנים שוב ושוב: כל עוד לא יוקמו מכוני טיהור, לא תקבל בנייה.

בשעה שבני קרייתי דיבר, הינהנו בהסכמה ראשי העיריות האחרים שהשתתפו בשיחה. אצלי 402 איש הם משפחה אחת, הוסיף דני וקנין, ראש עיריית בית-שמש.

כאן אין שמאל וימין

מי שאיחד את ראשי העיריות למאבק הוא ראש העירייה הנמרץ של קריית-שמונה, חיים ברביבאי, שניהל בשנתיים האחרונות מלחמות עם הקיבוצים סביבו על שטחי בנייה. עכשיו חוברים ראשי עיריות מימין ומשמאל לקשת הדמוקרטית המזרחית במאבקה נגד העברת הבעלות על האדמות החקלאיות לידי תושבי הקיבוצים והמושבים. החיבור הזה בין ראשיהן של עיירות פיתוח מהימין עם הקשת המזרחית נחשב עד לא מכבר לבלתי אפשרי בשל דימויה השמאלי של הקשת.

כאן אין שמאל וימין, מדגיש ברביבאי, פה יש מאבק שעוד לא התחלתם לשמוע עליו, ושיביא בסופו לקץ הקיפוח ואי-השוויון, לקץ חלוקת המיליארדים רק לקבוצה אליטיסטית קטנה במדינה.

ואכן, בין ראשי הרשויות ואנשי הקשת, שמובילים את המאבק מול הלובי החקלאי, שוררת תמימות דעים באשר להמשך הצעדים בקרב על האדמות. אנשי הקשת לא נרתעו מהקמפיין הארסי שפתחו נגדם הקיבוצים והמושבים, ושבה לידי ביטוי בתליית כרזות בכל רחבי המדינה, ושלפיהן הם - אנשי הקשת - תומכים בזכות השיבה של הפליטים הפלשתינים, וכי זו הסיבה האמיתית למאבקם על האדמות. גם ראשי הרשויות לא ממש התרשמו מהכרזות האלה שנהגו על-ידי מוטי מורל, הפרסומאי שנשכר על-ידי הקיבוצים והמושבים.

המדינה מפשירה לקיבוצים ולמושבים אדמות, שניתנו להם כפיקדון לשם עיבודן החקלאי בלבד, אך מאפשרת להם לבנות עליהן עשרות אלפי יחידות דיור ומסחר ומשאירה בכיסיהם את הרווחים בסך מיליארדי דולרים - למרות שמדובר ברכוש השייך לכל תושבי המדינה, אומר גיורא רוזנטל, מנכל מרכז השלטון המקומי. אילו היתה המדינה מזרימה את המיליארדים האלה לעיירות הפיתוח, לא הייתם שומעים על אבטלה גואה, על סגירת מפעלים ועל פיטורים המוניים.

דני וקנין, ראש עיריית בית-שמש, הוכיח את נכונותה של התיזה הזאת. הוא קיבל רבבות דונמים מהמדינה להקמת שכונות חדשות והצליח למשוך לעירו - יותר מכל ראש עירייה אחר - עולים מארצות מבוססות, ובהם 8,000 משפחות מארה"ב, 150 מדרום-אפריקה ו-130 מצרפת. שיעור האבטלה אצלו בקושי מגיע ל-2.5%. תנו לנו את המשאבים, הוא אומר, ואת החלב והלחם נביא בעצמנו.

רוב העיירות נחנקות מבעיות חברתיות, אומר ברביבאי, ומצד שני יש קבוצה שלוקחת ולוקחת מן המדינה כל-כך הרבה וממשיכה לקחת, ואת הכסף הזה הם לא ישאירו בארץ. הם יוציאו אותו להשקעות בחו"ל.

ההתיישבות העובדת היא מפעל מפואר, עם חקלאות ותעשייה. הם יוציאו את הכסף לחול?

ברביבאי: זו חברה שנכשלה, שמקבלת פרסים על כשלונה, והאמן לי שהכסף לא יישאר בארץ. תגיד לי מתי בפעם האחרונה קלטו הקיבוצים חברים חדשים? הם שומרים טוב-טוב על השמנת ולא רוצים להתחלק בהון שלהם עם אחרים.

נראה שתסכול של שנים ארוכות כתוצאה מקיפוח מתמשך מתפרץ עכשיו החוצה. תחושות הקיפוח מבוססות על עובדות מוצקות. לפני שבועיים פירסם מכון אדווה מחקר, שממנו עולה כי לאורך שנות ה-90' תוקצבו ההתנחלויות פי ארבעה מעיירות הפיתוח, ורק בשבוע שעבר נודע על מפעל בגיר בקריית גת, שהנהלתו הודיעה על כוונתה לפטר 750 מעובדיו.

אנחנו לא באים לבקש כסף מהממשלה, אומר יוסי אלול, ראש עיריית חצור הגלילית, אנחנו מבקשים איזונים. הכסף קיים בקרקע, המשאב היקר ביותר של המדינה, וזו קרקע ששייכת למדינה ולא לאף אחד אחר. לפני שיקרסו כל המערכות, הצטרפנו לבג"ץ הקרקעות החקלאיות של הקשת הדמוקרטית במטרה לעצור זאת ולחשוב בדעה צלולה כיצד צריך העושר להתחלק לפי עקרונות הצדק.

אתם מעלים באוב את מאבק האשכנזים במזרחיים?

בשום אופן לא, מזדעק ברביבאי. אין שום קשר. מי שקולט את העלייה מחבר המדינות זה אנחנו ולא אף אחד אחר. אין היום קיפוח בין אשכנזים לספרדים, אבל נוצרות שכבות אליטיסטיות שיש לעצור אותן לפני שיהיה מאוחר מדי.

אני רוצה לשאול שאלת תם, אומר בני קרייתי, ראש עיריית טבריה: כמה אנשים מהעלייה האתיופית נקלטו ב-12 שנים האחרונות בקיבוצים? הם באים אלינו ונשלחים היישר למחלקות הרווחה.

מה עושה גופה בלשכתי

אנחנו לא מקופחים, אומר דני וקנין, ראש עיריית בית-שמש. אנחנו הולכים להתמודדות מתוך ראייה מערכתית הדורשת את התמהיל הנכון. לא ייתכן שלמועצות האזוריות שסביבנו יש אלפי דונמים שניתנו להן כפיקדון, והן מרגישות כמו בעלות הבית, בעוד שאנחנו נחנקים בתוך בועה. הן מחלקות לנו מהשטחים שלהן, כביכול, כשנוח להן, אבל דואגות לקנוס אותנו באגרות. מועצת מטה יהודה שמסביבי - 60 יישובים קטנים ובתוכם 11 קיבוצים - משופעת באדמות. היישובים הקטנים האלה מושכים תעשיות ומרכזי מסחר, שמשלמים להם פרוטות תמורת שטחים נרחבים. אז למה שהתעשיות והקניונים יבואו אליי? כך יוצרים כאן עניים ועשירים.

אז רק בכסף מדובר?

ברביבאי: זו לא בעיה כספית, אלא חברתית. זה יוצר קיטוב מעמדי בין אלה שעובדים קשה ובקושי גומרים את החודש לבין בודדים שהצליחו בטריק היסטורי להפוך למיליונרים.

קרייתי: בעבר התקבלה החלטה היסטורית של המדינה, שערים יקבלו קרקע לשימוש מיידי, והמועצות נקבעו כשומרות הקרקעות עד שהערים תזדקקנה להן. אבל היום הפך השומר לבעל הבית. זה מונע מהערים לחיות ולהתקיים. אני זוכר שביום הראשון שלי לתפקיד הכניסו לי גופה ללשכה, כי לא היה היכן לקבור אותה בגלל מחסור בקרקע. גם היום אין לי קרקע לבית-עלמין. פניתי למועצה האזורית גליל תחתון, הוקצתה לי קרקע למטרה הזאת, אבל אחד המושבים, שבית-העלמין מרוחק ממנו שלושה קילומטרים, התלונן שהתוכנית תקלקל לו את הנוף. לכן בוטלה התוכנית, ואני עדיין בלי בית-עלמין. אפילו מגרש כדורגל אין לי לעיר של 47 אלף תושבים.

מוסיף יאיר חזן, ראש מועצת אופקים: אצלנו מפעלים נסגרים ובמועצות האזוריות מסביבנו יש פריחה. הם יכולים להציע שטחים לתעשייה, להשכיר אותם במחירים נמוכים ולחייב את השוכרים רק בארנונה חקלאית. בנו הם רואים שכירים בלבד. זה לא יכול להימשך כך, המצב יגיע לכדי פיצוץ.

אריה טל, ראש עיריית טירת-הכרמל מתלונן על בעיה דומה. אנחנו יישוב שבו היו המעברות הראשונות בארץ בשנות ה-50. כיום מתגוררים בו 20 אלף תושבים על 6,000 דונם. שיעור האבטלה מגיע ל-9%. אין לנו קרקעות, ואף על-פי שנכנסנו לתחום התעשיות עתירות הידע וקלטנו עולים מחבר המדינות, אין לנו מתנ"ס, היכל תרבות, מועדונים, יד לבנים, מגרש כדורגל. כאשר צריך לארגן אירוע לתושבי טירת-הכרמל, אין לי ברירה אלא להתחנן כעני בפתח בפני מועצת חוף-הכרמל שיתנו לי אולם אירועים. בעיה אחרת היא שכל המפעלים נמצאים במרכז הארץ. בתחום הזה צריך ללמוד ממדינות מודרניות אחרות. בארה"ב העבירו את כל מפעלי התעופה הגדולים לקנזס. את עמק הסיליקון יצרו במדבר. שלא לדבר על לאס וגאס.

אבל אריק שרון הגיע מהנגב ?

יוסי אלול: תעשה לי טובה. זו בעיה של כל ההנהגה ולא של איש זה או אחר. החזון של בן-גוריון הולך ונמוג.

הוועדה לבדיקת הגבולות של משרד הפנים מגדילה לכם גבולות לפי הצורך.

קרייתי: על מה אתה מדבר ? כבר בהתחלה קובע ראש הוועדה את השורה התחתונה, וממילא אנו נדרשים לשלם עבור כל תוספת שטח אגרות והיטלים. צירפו לי עכשיו שטח, אך רובו יער שאסור לגעת בו. התיירות התמוטטה לי, ואני חייב להכניס תעסוקה אחרת לעיר. נתנו לי עד היום 20 דונם ששווקו, וכעת אין עוד שטחים בשביל תעשייה. יש איזור תעשייה משותף למועצות אזוריות ולטבריה, אבל הוא מחוץ לתחום שלי והפכו אותי לשותף וירטואלי בלבד.

ברביבאי: באיזור התעשייה שלי כל המפעלים שייכים לקיבוצים ולא כפופים אליי. אותי השאירו עם מפעלים עתירי ריח. חזרתי מסיור בארה"ב. הייתי שם עם ראש מועצה אזורית. שאלו לגודלנו. אני דיברתי על 24 אלף תושבים, וראש המועצה דיבר על 450 אלף דונם, בלי להזכיר את מספר התושבים שמתגוררים על השטח הגדול הזה. יוסי אלול מתפרץ: הם עושים את זה כל הזמן.

מי יבוא אלינו, חוץ מעולים חדשים?

הבעיה המרכזית שעימה מתמודדות כעת עיירות הפיתוח היא החלטת הממשלה לאשר הקמתן של שכונות קהילתיות בשולי הקיבוצים. מדובר בחלום ישראלי של גג רעפים אדומים על חצי דונם עם כל שירותי הקיבוץ במקומות היפים ביותר בארץ. אנחנו מנסים לעשות הכול כדי להשאיר את הבנים אצלנו ולמשוך אוכלוסיות חזקות, אומר ברביבאי. מה שהם עושים עכשיו זה פשוט חיסול גמור שלנו. מי יבוא אלינו, חוץ מעולים חדשים? כל האוכלוסייה החזקה תעבור לשכונות הקהילתיות של הקיבוצים.

יש תחושה בציבור שהתרגלתם לשנורר מתקציב המדינה.

וקנין: אני מודיע בשם כל חבריי שאנחנו מוכנים לוותר על הכול תמורת הקרקעות. חלוקת כספי הפיצויים יפתרו את כל הבעיות החברתיות-כלכליות שלנו.

איך תתמודדו עם הלובי החקלאי?

וקנין: בגלל כשלים בדמוקרטיה נוצר כוח לא פרופורציונלי בכנסת לנציגי החקלאים. הם בכל מפלגה. אנחנו מנסים לתקן את זה עכשיו. בלי הלובי לא היה ספק שממשלת ישראל היתה איתנו במאבק הצודק הזה.

קרקעות החקלאים - ההכרעה קרובה

זה עשור מתנהל הדיון בשאלת הפיצוי על הפשרת הקרקעות החקלאיות במדינה. ביום שלישי שעבר קיים בגץ דיון נוסף בעתירת הקשת המזרחית הדמוקרטית נגד החלטותיו של מינהל מקרקעי ישראל בעניין הפשרת הקרקעות החקלאיות. הדיונים מתקיימים בהרכב מורחב של שבעה שופטים, בראשות נשיא בית-המשפט העליון, אהרון ברק. בסוף הדיון הודיע ברק כי יכריע בקרוב, ועד אז תימשך הקפאת כל העסקאות בקרקעות החקלאיות.

שר התשתיות, אביגדור ליברמן, הודיע באותו יום, כי יגיש בתוך חודש למועצת המינהל הצעה לאשר את דוח ועדת מילגרום (שקבעה פיצוי בשיעור של 10% משווי הקרקע לקיבוצים ולמושבים במרכז הארץ).

עמדת המדינה, כפי שהובאה בדיון בבג"ץ, היא שהנושא נמצא בסמכותה של מועצת המינהל, והיא שתקבל החלטות לפי ההנחיות שיקבע בג"ץ. נציגי החקלאים טענו בבג"ץ, כי הדיון צריך להיות מוכרע בחקיקה בכנסת. הסיבה לעמדה הזאת: בכנסת יש ללובי החקלאי השפעה ניכרת.

החקלאים בתגובה

יצחק בדר, יו"ר גרנות, המייצג את האגודה השיתופית חקלאית, מוסר בתגובה: אני מאד מצר על כך שכמה ראשי רשויות, שהיו יכולים אולי לשמש שותפים מלאים למאבקנו הולכים שבי אחר סיסמאות ריקות מכל תוכן, מליציות לחלוטין ורחוקות מהמציאות. הייתי שמח הרבה יותר אם כל אחד מהם היה בא לראות בעיניים ולשמוע מקרוב את החקלאים בקיבוצים, את עובדי האדמה במושבי מטה יהודה ופרוזדור ירושלים, בלכיש, בנגב ובגליל. איפה הם - ואיפה אליטיזם?

אחרי שיווכחו בעובדות ויכירו בנתונים - הם ילמדו לדעת שאנו בדיוק באותה סירה ובאותה סערת מצוקה, כמו רבים מתושביהם. המאבק בעד כל פועל בעיירות פיתוח, הוא בדיוק מאבק צודק בעד כל עובד אדמה, שהשקיע חייו, כספו וזיעת אפו בחלום דורות של התיישבות חקלאית ופיתוח הארץ. אנו כולנו באותו מתרס. מולנו ניצבת קשת של צביעות, שהצליחה להפיל ברשתה גם כמה ראשי רשויות. אנשי הקשת שייכים

לחבורה פוסט ציונית הפועלת במסווה ובתחכום, כביכול בשם צדק חברתי, במטרה לנשל איכרים מאדמתם, ולגזול את כבשת הרש של ההתיישבות החקלאית העובדת. אנו קוראים לראשי ערי הפיתוח להצטרף במאבקנו על זכותינו על חיינו ופרנסתנו, כמו שנהיה אנו שותפים לכם בפיתוח הארץ.