הש"ג עדיין אשם

לפני כשבועיים נרעשה המדינה בעקבות הפיגוע במושב חמרה בבקעה, בו רצח מחבל אם, בתה וחייל. קציני הצבא הבכירים מיהרו להטיל את האשמה על החיילים בשטח, אלא שתוך זמן קצר התגלה כי מדובר היה בחיילים חסרי כל הכשרה צבאית, שלא ניתן לצפות מהם לתפקוד איכותי בזמן אמת.

צה"ל טוען כי מקור הבעיה הוא במחסור בכוח אדם, וכי תמיד כשמושכים את השמיכה הקצרה, חלק כלשהו נשאר לא מכוסה. אבל צה"ל לא מספר שחיילי מילואים משובצים לתפקידים באורח שנראה תמוה. בצה"ל שולחים חיילי מילואים בעלי רקע לא מתאים ופרופיל רפואי לקוי לקווים ובאותה עת משחררים מתעסוקות את אנשי הקבע, שאמורים לבצע שלושה שבועות תעסוקות בשנה.

דובר צה"ל מסר שתעסוקות אנשי קבע שבהן הותחל ב-1992 הוקפאו השנה עד "לבדיקת כדאיותן". דווקא ב-2001-2002 מן הראוי היה שצה"ל יקרא לכל בעלי הכושר הגופני והיכולת הקרבית להגיע לשרות בתעסוקות. המציאות לצערנו שונה. ההתנהגות הזו לא תואמת את הקריאה: "אחרי" שעל ברכיה התחנכנו ודומה יותר לקריאה המקובלת בצבא האיטלקי "אחריכם".

התוצאה ידועה. בישובים יש שמירה באיכות ירודה. יש לוחמי מילואים המתנדבים לעשרות ימי מילואים בשנה. יש אנשי מילואים שעברו מזמן את גיל השחרור ועדיין מתנדבים לשירות. דווקא לובשי מדים בקבע, בריאים ובעלי כושר וניסיון, משרתים בעורף, מסרבים להשתתף במאמץ והפיקוד העליון מקבל את סרובם בהבנה.

הנה כמה מכתבים שהגיעו לאחרונה מחיילים בשטח:

מכתב מאריה

אני בן 42, רס"ן מיל' מתכנת במקצועי הצבאי. שרתתי ביחידת מחשב בחובה, קבע ומילואים, ללא השתמטויות. בימים אלה קיבלתי צו לשרות מילואים כלוחם. ליבי על אנשים הצריכים להיעזר בחיילים מסוגי. הכשרתי המבצעית כוללת טירונות בה"ד 4 וקורס קצינים בסיסי. יש לציין שגם אז, לפני 24 שנים, לא הפגנתי יכולת חיילית שאפשר להתגאות בה.

אני לא הייתי סומך על יכולתי להגן על עצמי, לא כל שכן על אחרים. שיבוץ כזה הוא אבסורדי ויכול להוביל למחדל.

מכתב מרוני

אני כעת בשמ"פ במרכז הארץ. במהלך השרות הייתי מעורב בתאונת-דרכים, בה נפגעתי בצווארי, ואני סובל מאז בכאבים בעורף ובגב ומוגבל בתנועותי.

הרופא בחדר המיון באיכילוב רשם לי תרופה ו-2 ימי מחלה. הרופא במרפאת קצין העיר האריך את ימי ה-ג'. רופאי האזרחי רשם לי תרופה ו-6 ימי מחלה.

הקצין האחראי עלי, קצין-אבטחה בקבע, גילה אטימות וחוסר הבנה יוצאת דופן לסיטואציה: הוא החליט שאחזור לבסיס למרות שהייתי במנוחה במהלך ימי המחלה. הוא הציב אותי למשמרות שמירה בש.ג הבסיס במצבי הזה. אני לא יכול לתפקד אך הוא מציב אותי שם כמו דחליל בשביל שתהיה רשימת שמירה נאה ושחס וחלילה לא יידרש להציב שם חייל סדיר אחד מיני מאות המשרתים כאן. אני חסר אונים מול חומה מבוצרת!

משה כותב

אחי הצעיר משרת בגדוד של פיקוד העורף. הוא בעל פרופיל 64, עבר טירונות של 3 שבועות, זכה לתואר המכובד "רובאי 2" ושירת בצבא הסדיר ביחידת המחשבים של חיל אפסנאות. בשנים האחרונות החלו חיילי הגדוד להיקרא למילואים למשימות אבטחת יישובים. לפני מספר שבועות קיבלו חיילי הגדוד פנייה נמלצת מהמג"ד, ואני מצטט מתוכה:

"עד כה ביצענו תעסוקות שעיקרן היה אבטחת ישובים …בשל מצב הביטחון הכללי, בארץ וגם בעולם, ובשל המאבק המתמשך מול הטרור… נראה כי אין מנוס מלהכניס יחידות נוספות למערך היחידות בעלות הכשירות והיכולת לבצע משימות של אבטחה, בט"ש והחזקת קו גבול, במתכונת המקובלת על כלל גדודי הצבא הרגילים (שלא מפיקוד העורף). לצורך הכשרת הגדוד למשימתו החדשה יש צורך באימון מיוחד, אימון הסבה, בן 5 ימים בלבד, בו ננצל כל רגע על מנת שבתעסוקה הקרובה נוכל לבצע כיאות את משימת הבט"ש".

בהמשך המכתב מבהיר המג"ד, שהגדוד ייקרא להחזקת קו וממשיך להתפייט כדלהלן:

"האימון הקרוב יתרכז ברענון יסודות החיילות, הכרה וטיפול בנשק, הלחימה ברמת הפרט, החוליה, הכיתה והמחלקה, ופתרון הבעיות אליהן עשויים אנו להיקלע במסגרת התעסוקה כאמור. מאחר ותחום הפעילות הינו תחום חדש לנו כיחידה, נדרש מכולנו, חיילים ומפקדים כאחד, לרענן את הידע והמיומנויות שניתנו לנו בעבר במסגרות צה"ליות שונות..". ההמשך כולל עוד פנינים לא מעטות, אבל העיקרון הובהר.

אציין כי יש לי ניסיון של 17 שנה כמ"פ בתעסוקות מבצעיות מכל הסוגים. האם מישהו חושב ברצינות שניתן לקחת חבורה של בעלי כושר לקוי / מוגבל, שבמשך שירותם בצבא הסדיר ירו אולי 3 כדורים, ומשימותיהם הקרביות הסתכמו בהקלדה על מסוף המחשב (במקרה הטוב) – ותוך 5 ימים להפוך אותם ליחידה לוחמת המסוגלת להחזיק קו? האם אין גבול לאיוולת ולחוסר האחריות? שים לב למטרות ה"אימון": "לחימה ברמת הפרט, הכיתה והמחלקה"…אכן רף סביר, שפלוגת טירוני צנחנים תגיע אליו לאחר כארבעה חודשי אימון. שוב, מדובר כאן באנשים חסרי ניסיון קרבי, ולו תיאורטי, לחלוטין, וזאת מבלי להתייחס לפרופיל הצבאי שלהם (אחי, בהגדרה עדינה, דיבר על "חבורת חיגרים ופסחים").

מדובר על גדוד שלם שאינו מתאים. הקישקוש על "אימון הסבה" הוא מגוחך ואינו ראוי אף להתייחסות רצינית. אימון של 5 ימים ברוטו שווה אימון של 3 ימים נטו במקרה הטוב, זאת יודע כל מי ששירת אי-פעם במילואים – וראה זה פלא! נמצא הגאון שעלה על הנוסחה: מצד אחד מכניסים חבורה של ג'ובניקים "כף-מתים" לבאלי"ש, ולאחר 3 ימים – הופלה, מצידו האחר של הבסיס יוצאת שייטת 13 מוכנה לקרב, עם סכין בין השיניים.

אשתו של דוד כותבת

אני כותבת אליך בשם בעלי הנמצא בשירות מילואים בבסיס בצפון. בעלי הגיע לשרות עם מסמכים רפואיים המעידים על כך שהוא סובל ממחלה. מחלה זו היא תורשתית כרונית, אין לה מרפא והיא רק מחמירה עם השנים. בעלי סובל ממגבלות רבות.

הרופאה הצבאית בבסיס נתנה לבעלי פטורים שונים כגון: פטור מעמידה מעל 15 דקות, פטור מהליכה מעל 15 דקות, פטור מנשיאת משאות מעל 7 ק"ג, פטור מקפיצות ופטור ממסעות. כך שלחה אותו להצבה ביחידת סדיר מסוימת כמסופח.

למרבה הפליאה הוצב בעלי כשומר בשער כניסה לבסיס רגיש. כשבעלי הראה את הפטורים מהרופאה למפקד במקום נמצא מייד פתרון – הוא לא יישא את הנשק ולא יעמוד אלא ישמור בישיבה. האם כך שומרים על בסיס צבאי? האם אדם בן 40 המגיע עם בעיות אמיתיות ומסמכים רפואיים המעידים על-כך צריך לשרת כשומר? האם זו איכות השמירה הראויה?

תגובת דובר צה"ל ביחס למכתבו של רוני:

חייל המילואים המדובר עשה כל מאמץ על מנת להתחמק מהשירות. הנתונים שהעביר למערכת ynet אינם אמת.

החייל טופל במלוא הרצינות וההתחשבות מצד מפקדיו. למרות זאת, השתמש בביטויים אלימים כלפיהם ולא הציג מסמכים רפואיים התומכים בטיעוניו לגבי אי כשירותו לשירות. במהלך סיפוחו לר"מ 2 היה נתון למעקב רפואי מסודר במסגרת מרפאות המומחים וטופל בהתאם להמלצות. שחרור החייל משירות מילואים פעיל היה על פי בחירתו לאחר שניתן לו הסבר מפורט על האופציות להמשך קבלת טיפול רפואי במסגרת משרד הביטחון או קופ"ח.