שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    התוכי המדבר / דן לזר

    סיפור קצר מאת דן לזר מתוך "התבוננות", קובץ מסיפוריו, שראה אור בהוצאת כרמל

    לפתע, באמצע היום, החל התוכי לדבר. משפטים שאיש לא אמר לו, מילים שאיש לא לימד אותו. ובכל זאת, הוא דיבר. זו הפעם הראשונה שמישהו שומע, אך התוכי החליט לצאת מן השעמום של הבדידות ולדבר עם מי שמתאים לו ביותר, בני האדם.
    איש לא שם לב לכך, בהתחלה, כיוון שידוע שתוכים חוזרים על דברי בעליהם מדי פעם. אפילו בעליו של התוכי לא נתן דעתו לכך שהתוכי שלו החל מפטפט בשטף והתעלם ממנו כבכל יום.
    גם אני הצלחתי פעם, בארץ רחוקה, לאלף תוכי לחזור על מילה שאמרתי בשפתי, ואיש לא הבין מה התוכי אומר או מי לימד אותו לומר את מה שאמר. זו הייתה כמובן הלצה, אך זהו ניסיון מרחיק לכת בתוך מכלול הסיבות שבשלן אנו אוהבים תוכים.
    ובכן, הוא דיבר מעצמו, בעצמאות מוחלטת, ואיש לא שם לב. אחרי זמן סביר בכל זאת החלו להקשיב והדבר היה לשנינה חברתית. האזינו לו כמו שמאזינים לקומיקאי, חיכו בקוצר רוח לשמוע איזו סתירה בדבריו, איזו שורת מחץ או בדיחה, הניחו שמי שלימד אותו את כל המילים הללו עשה עבודה משוגעת, אך מעניינת.
    כך עבר היום הראשון כולו וכבר שקעה שמש ומספר האנשים פחת. התוכי לא נותר לבד, בכלובו. כמה ילדים עוד עמדו מסביבו ומטבע הדברים (כאשר מדובר בילדים ) הציקו לו, הפחידו אותו, לעגו לו. הוא דיבר אליהם, בשפתם, ביקשם לעזוב אותו לנפשו, להניח לו, אך הם לא האזינו, לא ראו דבר מן התמונה.
    לבסוף אף הם חלפו-עברו על פניו והוא נותר לבדו, ללילה. הוא העביר את הלילה במחשבות סולידיות, רגילות. לבסוף נרדם.
    עם בוקר, חלפו על פניו אנשים חדשים והוא החל בשנית לשוחח אתם. תחילה הצהיר "בוקר טוב" ושאל לשלומם, אחר-כך ניסה לפתוח בשיחה מעניינת, כי היה כבר משועמם, באמת, אך האנשים בשלהם, מלעגים ומלעיזים, צוחקים ומחפשים אך ורק שעשוע.
    עכשיו התקומם. הוא החל מספר סודות ששמע מחדר המיטות (ומכיוון שאף פעם לא התייחסו אליו, ידע הרבה מאד דברים שאנשים רגילים לא אמורים לדעת).
    סיפר איך הגברת עושה אהבה, ואיך האדון (בעליו ) מתנהג; סיפר (וכבר חייך בעצמו ) אילו קולות הם משמיעים, והוסיף ואמר כי כאשר הזוג מקיים את יחסי המין הוולגריים שלו, הוא עוצם לרגע עיניים ולא יכול שלא לשמוע קולות מן הסוואנה, קולות של בעלי-חיים שלא שמע באופן טבעי זמן רב, אלא בשעות השידור של ערוץ הטבע בטלוויזיה, שם צולמו בעלי-החיים בשעת הזדווגות.
    ובני האדם הנאספים מסביבו? אפילו כאשר סיפר על יחסי המין, כולל פרטים עסיסיים, על זוויות האהבה, על עוצמתה, על תדירותה, על אופייה, על העזרים השונים ועל שאר פרטים, האנשים המשיכו להתפעל מן ההצלחה בלימוד התוכי לחזור על מילים כה רבות. הם שרקו לבני הזוג על מעלליהם והחלו להשתמש בעצמם בביטויים לא נאותים. נראה היה כי ההמון חשב שבני הזוג שכחו לסגור את הדלת, או אולי לא העריכו את יכולת ההקשבה של התוכי, ולא ייחסו חשיבות לסגולה שלו לחזור על הדברים שהוא שומע. כמו כן לא שיערו כי יש כאן מעין מציצנות לשמה, או במילים אחרות, פורנוגרפיה זולה. ובעליו של התוכי? מי שהסיפור התרכז גם בו? התעשת מהר מן התדהמה, ולא נרתע מן הגילויים המרעישים מתוך חדר מיטותיו. הניח איזה כובע ישן (הבין את הפוטנציאל השיווקי ), ומיד החלו להיזרק אל הכובע מטבעות רבות, סימן להנאת ההמון מן הצוהר שנפתח לו לאיזה ריגוש מזדמן.
    אחר-כך התוכי השתעמם גם מן הסיפור על המין והחל מפטפט על אקטואליה. אז פרץ ההמון שנאסף שם בצחוק רם; לא הניחו לו להמשיך ולפתח את התיאוריות שניסה לבנות, לא הניחו לו לדבר. הוא ניסה לומר את דברו על אף הרעש והמהומה, בכוח כמעט, במה שעלה לו בצרידות חלקית; הוא ניסה לקיים דו- שיח כלשהו על עניינים שהעסיקו אותו זמן רב, על דת, על כבוד, על מלחמות בעולם. וכלום, שום דבר, נדמה שלא נמצא אף לא אדם אחד שיקשיב; וככל שהתמיד בדיבור על עניינים שלא נגעו להמון ישירות, האנשים התרחקו ממנו והמשיכו, לצדו, את החגיגה שחגגו בגין התופעה של תוכי מדבר. בעצם תופעת הדיבור הם ראו סיבה למסיבה ולא חיפשו עוד סיבות לחגוג.
    אחר-כך השתתק לזמן-מה וכאשר נרגע מעט הצחוק מסביב שוב התרכזו ההמונים בתוכי והמתינו למוצא פיו. כאשר לא אבה למלא את מבוקשם, כי רגז, הם החלו לזרוק לו בוטנים, חתיכות קטנות של בננה, והיו שניסו לתת לו מאכל מן המאכלים שנמצאו בקרבת מקום, מזון לכלבים, מזון לחתולים או מזון לדגים.
    "הרי אתם כל כך מטומטמים, " אמר להם, "אני תוכי ולא קוף, או כלב, או חתול, או דג. תוכי, האינכם יודעים עוד להבחין בין בעלי-החיים?"
    מישהו מקרב הקהל הפציע לפתע ובפעם הראשונה שאל שאלה שנשמעה לו כבעלת משמעות. "כמה אתה שווה?" הוא שאל, והתוכי חשב, ברגע הראשון, שאולי יש כאן הבזק של הבנה שיש בכל זאת עם מי לדבר.
    "אינני יודע כמה אני שווה," הוא אמר," אך נדמה לי שגם אתה אינך יודע כמה אתה שווה," ובכלל, אחרי עוד מחשבה אחת, התוכי המשיך, "ובכלל, מה פירוש 'מה שוויי'; אינני חושב שאפשר למדוד את שווייךָ, ואם כך - אינני חושב שאפשר למדוד את שוויי."
    כעת פרץ הקהל הגדול בפֶרץ זעקות של הנאה. 'התוכי המדבר', כך קראו לו; והנה, שוב, הקהל הגדול הזה נראה לו כעדר של סוסים עם רטיות על העיניים, סוסים שרואים רק את מה שנותנים להם לראות.
    מבול של שאלות ניתח עליו, והוא הצטנף וניסה לסוכך על ראשו, אך בתוך הכלוב לא יכול. מכל עבר המונים צובאים עליו ולא נותנים לו רגע פנאי להשיב להם. כשהבינו, בשכלם הצר, שהתוכי אכן משיב על שאלות, שאלו בעיקר על כלכלה. מסיבה כלשהי נהנו יותר מכול לצחוק כאשר פתח את פיו ואמר משהו בענייני כלכלה. התוכי לא הבין מדוע זה כל כך הצחיק אותם, אך בכל פעם שציין סוג של מטבע, או השתמש בביטויים כגון אחוז, ריבית, אשראי, מניות, חיסכון ועוד, געה הצחוק בקהל, וגעייה זו כבר נראתה לו בזויה.
    עד שנמאס עליו המחזה המביך והמביש והוא השתתק. עכשיו שתק באמת, שתק ולא יָסף עוד לדבר; לא באותן דקות ממש, לא בערבו של יום, לא ביום שלמחרת, ולא בימים שבאו אחר-כך. התוכי שתק.
    אמנם עם שתיקתו לא פסק זרם המבקרים על יד הכלוב שלו, אבל הוא פחת במידה משמעותית. לא נשמעו מסביבו עוד געיות של צחוק והוא לא נשאל שאלות מצחיקות. גם האנשים שוב לא נראו אותו דבר, הם שבו להיראות מכובדים, לבושים היטב, מנומסים, והתנהגו ברצינות תהומית.
    ורק מדי פעם עבר אחד מבאי המקום, ובלי משים הטיל מטבע ליד הכלוב של התוכי, זכר למנהג שהתפתח בזמנים שבהם דיבר, כאשר הקהל הנלהב מתופעת התוכי המדבר נתן כסף רב והעשיר מאד את בעליו של התוכי.
    והתוכי חשב לעצמו, " אכן כזה הוא המין האנושי. נתתי להם מין, נתתי להם אידיאולוגיה ונתתי להם ממון, כל מה שביסוד המין האנושי, וכל אלו לא הספיקו כדי שיקבלו אותי אל חיקם.
    ומה עוד עלי לעשות על מנת להתקבל אל חברת בני האדם ?"

    מתוך "התבוננות" מאת דן לזר, הוצאת כרמל, 172 עמ'


     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים