כניעה או הכנעה

עיון פשוט באריתמטיקה של ההיסטוריה של הסכסוך היהודי-ערבי ממחיש עד כמה לוקה מדיניותה הביטחונית של ממשלת ישראל בחסר: במלחמת העצמאות, החברה הישראלית, נחושה ומלוכדת, עם יעדים ברורים ומוגדרים, לא נרתעה ולא נסוגה משאיפותיה להשיג ריבונות מדינית בכוח הזרוע, למרות הקורבנות העצומים שנדרשו. על אף שהאוכלוסייה היהודית בארץ מנתה כ-600 אלף נפש, האובדן הנורא של 6,000 חללים לא פגע בנחרצותה לממש את רצונה לעצמאות לאומית.
לפיכך, בהנחה שהחברה הישראלית אז לא הייתה פחות רגישה לערך החיים מאשר החברה הפלסטינית כיום, אין סיבה לחשוב שזו האחרונה, נחושה ומגויסת אף היא, תחדל מלחתור לעבר יעדיה הלאומיים, גם אם הדבר כרוך בסבל רב. לשם השוואה, אם מוכנים הפלסטינים לשאת באותו שיעור של אבדות כפי שהחברה הישראלית ספגה בעבר מבלי שהדבקות במטרות תיפגם – הרי שגם אבדות בסדר גודל של 30 אלף לא יביאו אותם לחדול ממאבקם בישראל.
השוואה זו מבליטה - בעצם מוכיחה - את חוסר התכלית של פעולות מוגבלות מצד ישראל. היא מראה באופן שאינו משתמע לשתי פנים שחיסולים ממוקדים, הריסה של כמה עשרות בתים וכניסות לזמן קצוב לתוך שטחי הרשות, לעולם לא ישכנעו את הפלסטינים לזנוח את המאבק המזוין, גם אם ישראל תסב להם נזק שאיש לא חולם עליו כיום. עם זאת, אין זה אומר שצריך לחזור לשולחן המשא ומתן, ולחיפוש אשליה של "פתרון מדיני ". מאז אוקטובר 2000, לאחר דחייתן של ההצעות מרחיקות הלכת (ומשולחות הרסן) של ממשלת ברק, לאחר ההתעקשות הבלתי מתפשרת על "זכות השיבה", ברור לציבור הישראלי (למעט שוליים סהרורים וקנאים) שחומר הבעירה שמזין את להבות האש בעימות הישראלי-ערבי איננו העדר הגדרה עצמית פלסטינית אלא קיום הגדרה עצמית יהודית.
על כן, אם הדעת נותנת שמחד גיסא לא ניתן לפתות את הפלסטינים לזנוח את דרך המלחמה על-ידי מחוות מתקבלות על הדעת, ומאידך גיסא לא ניתן להרתיע אותם על-ידי איומי ענישה מתקבלים על הדעת, נותרו בפני מי שחפץ לשים קץ להרג ולאלימות רק שתי דרכים: הדרך האחת היא כניעה גורפת לדרישות הפלסטינים וקבלתן הבלתי מסויגת של כל תביעותיהם. משמעות הדבר היא ויתור מוחלט על הרעיון ציוני של קיום מדינה יהודית ריבונית לעם ישראל בארץ ישראל. צעד זה יגרום לכך שעד מהרה תיקלע המדינה למציאות החברתית-כלכלית-פוליטית של המרחב ותהפוך בתוך זמן קצר למדינה שלא ניתן יהיה להבדיל בינה לבין יתר המדינות באזור. הדרך השנייה היא להכיר בכך שאין שום אמצעי קביל לשחוק את רצונם של הפלסטינים לפגוע בנו ולכן נותר רק לשתק את יכולתם לעשות כן על ידי כיבוש מהיר ומוחלט של השטח שנמסר לשלטונם, פירוק מנגנוניו הפוליטיים, המדיניים והצבאיים שקמו בעקבות הסכמי אוסלו, וכפיית ריבונות יהודית מהים עד הירדן. כמובן שדרך זו כרוכה בקשיים רבים. יישומה דורש התמודדות עם אתגרים ומכשולים שאין להקל בהם ראש, והיא כרוכה במאמץ מדיני, דיפלומטי ומנהיגותי עצום. אולם, אם עם ישראל חפץ בעצמאות מדינית, אין מנוס ממנה.
זוהי אם כן הברירה הניצבת כיום על סדר היום הלאומי: על היהודים לבחור בין כניעה ללאומיות הפלסטינית לבין הכנעתה. האמונה בכל פתרון אחר, מתון יותר או רדיקלי פחות, איננה אלא הונאה עצמית.