שלושה ספרים קצרים מחפשים מציאות

להוצאת "כתר" יש סדרה של ספרי מקור קצרים, כאלה שאפשר לשים בכיס ולקרוא ברכבת מתל אביב לנהריה עד תום. לעשרת הראשונים, וביניהם סיפורים של סמי מיכאל, דוד גרוסמן, אורי אדלמן, .א.ב. יהושע, עמוס עוז ואחרים, מצטרפים עכשיו עוד שלושה.

"ציפציף", יהונתן גפן

ב"ציפציף" אפשר למצוא ארבעה סיפורים קצרצרים: "ציפציף", "החדר החסר", "היווני" ו"התאונה".
"ציפציף" הוא הארוך מבין הארבעה ולדעתי גם העשיר ביניהם. זהו סיפור על חייל, ילד במדים שנלחם ונהרג בקרב על תל אבו-חרא שברמת הגולן. זהו קרב קטן במלחמה גדולה, שגם יש גדולות ממנה. ילד קטן, משורר, לאו דווקא אחד שכותב שירים, אלא אחד כזה שתמיד חושב מה יהיה אחר-כך ושואל שאלות: "אחרי התדריך האחרון, כשהמג"ד רמס באצבעותיו את שולחן החול ושאל אם יש שאלות הצביע ציפציף ושאל: 'מתי יהיה כבר שלום?'" (עמ' 11).
אבל המג"ד לא מתעכב לענות לו, כי "יאללה, צריך לכבוש את הגבעה", וציפציף וחבריו לפלוגה, שכולם היו רוצים לדעת מה יהיה "אחר-כך", הולכים לקרב, ונהרגים.
"ציפציף, הוא סיפור על הכמיהה של אנטי-גיבור קטן למציאות שתאפשר לו להיות גדול. אין בו עלילה סדורה והוא מורכב מחלקיקי מחשבות, דיאלוגים ותיאורים מהווי הלוחמים.
אם בקריאת "ציפציף" הרגשתי כאילו הוא נכתב על-ידי יהונתן גפן המשורר, שלושת הסיפורים הנוספים כתובים בסגנון שהזכיר לי את טוריו של גפן ב"מעריב", זה שמנפיק משפטים כמו "מפסידים עברו בשורה עורפית דרך שער הניצחון ופתחו מטריות לאורך שאנז אליזה" ("החדר החסר", עמ' 24). הם שנונים, עלילתם קולחת והסופים מפתיעים - אולם נשכחים זמן קצר לאחר שקראת אותם.

"הספסל", שולמית לפיד

שולמית לפיד כתבה את "הספסל", בהתבסס על סיפור אמיתי: פליט איראני נמלט מארצו ומגיע לנמל התעופה שארל דה גול בפאריס. הוא מבקש אשרת כניסה לצרפת, ומהרשויות נמסר לו כי באפשרותו לחזור לארצו (שם הוא צפוי לתליה) או שיצטרך להמתין בנמל התעופה "חודש, שנה או לעולם" עד שתונפק לו אשרת כניסה. כל עולמו מעתה הוא אולמות שארל דה גול וביתו הוא הספסל עליו בחר לבלות את רוב זמנו.
וכך, כשהעתיד הוא חלומותיו והעבר זכרונותיו, ושניהם נראים כה רחוקים, מנסה אדון אלברט פשוט לחיות. הוא מתיידד עם כמה מהעובדים בטרמינל ובמיוחד עם פועל ניקיון זקן, מהגר גם הוא. החברות שנרקמת בינהם היא של שני אנשים תלושים ובודדים שהגורל זימנם יחדיו, אולם זו לא חברות פאסיבית. היא מתחייה ככל שנמשכת העלילה ועוברת עליות ומורדות, עד לרגע בו היא עומדת בפני מבחן פריצת הבועה של נמל התעופה.
לפיד משתמשת בחוסר הוודאות לגבי עתידו, בניתוק מעברו ובבועה בה הוא נמצא כדי לחדד ולזכך את ההווה של אדון אלברט, וממחישה כיצד הפנטזיה והזכרון מסייעים לרכך אותו ולעשותו אפשרי. כל הדמויות בסיפור (מלבד כמה שעולות מעברו של אדון אלברט באיראן ופועלת נקיון אחת בטרמינל) כל-כך טובות ונדיבות, שדומה כי הסיפור מתרחש בגן-עדן ולא בטרמינל נוסעים בפאריס. אבל אולי בעצם זו תמצית העניין – בדומה ל"אגלי זיעה ודמע" של כליל זיספאל : ביכולת של האיש הקטן לגייס לטובת המציאות הגדולה ממנו את מטענו מהעבר וחלומותיו על העתיד כדי שיוכל לשרוד עד שהנסיבות יזמנו לו מציאות אחרת, טובה יותר.

"אגלי זיעה ודמע", כליל זיסאפל

זה סיפור של קצוות, של חוץ ופנים, כשגבול חד וברור מפריד ביניהם, גבול שנראה בלתי חדיר.
איה היא אשה צעירה בת 24 שחזרה לתל-אביב מלונדון אחרי שחיה שם שש שנים והיתה נתונה בתוך קשר טוטאלי עם גבר שגילו כפול מגילה. היא חזרה בלעדיו אבל הוא נשאר צרוב בלבה. היא מרגישה זקנה עכשיו, כבויה. את כל מנת הריגושים שלה ואת הרצון המניע אותם מיצתה בקשר הזה, ולא נשאר לה עוד מהיכן לשאוב חיים. אז היא שואבת אותם מכך שהיא מחייה את הקשר ביניהם בדמיונה, ממחזרת ומשחזרת. "מה זה משנה?", היא אומרת, "מי נתן למציאות עליונות על הדמיון, מי קבע שמה שקרה באמת חשוב יותר ממה שיכול היה לקרות, ממה שרצינו שיקרה, ממה שהעמדנו פנים שקרה".
זיסאפל מספרת את סיפורה של איה מנקודת מבטו של גבר צעיר, בן גילה פחות או יותר, שפגש אותה בנסיבות לא צפויות, ובאופן מסויים התערבבו דרכיהם. הוא לוקח על עצמו לספר את הסיפור במין יבשושיות אמפאתית שמתבטאת בהמעטה בתיאורי רגש כלפיה, אך עם זאת המספר מלא חמלה.
אלא שהרגש לא נעלם. הוא נשפך ממנו לרוב כשהוא מתאר את רחובות תל-אביב לאורך ארבעת העונות של שנה אחת, שנת ההיכרות שלו עם איה, עד כי ניתן ממש לחוש איך כן נפרץ הגבול, איך חיצוניותה העגמומית של העיר משמשת כמראה והד לפנימיותה של איה, וזיעת הגוף בקיץ התל-אביבי מתערבבת עם דמעת הנפש במה שנראה לאשה בת 24 כחורף חייה.

"ציפציף", יהונתן גפן, 42 ע"מ; "הספסל", שולמית לפיד, 59 ע"מ; "אגלי זיעה ודמע", כליל זיסאפל, 39 ע"מ