מטוטלת הרגשות

אצל הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה, טלטלת הנפש היא אחד המצבים האנושיים הבסיסיים ביותר. כולנו נתונים למרותה הסמויה של מטוטלת דמיונית הנעה בין פחד לתקווה. כולנו מונעים על ידי רצון בלתי נשלט להבטיח את קיומנו, את שלומנו ואת אושרנו עד אין סוף, אבל רוב הזמן אנחנו סבילים ומטולטלים בעוצמה כזו או אחרת על-ידי רגשות, אמונות טפלות, תקוות ופחדים, שמונעים מאתנו הכרה נכונה של המציאות. אפילו התבונה, שנופלת לפעמים בחלקנו, איננה משחררת אותנו לגמרי מתנועתה של מטוטלת הרגשות.

זוהי תמצית המצוקה והמצב הנפשי והאינטלקטואלי עליו מדווחים בימים אלה אנשי "שמאל" רבים בישראל. הם מכריזים, חלקם מתוך כאב ומצוקה ואחרים אולי בתחושת הקלה, כי בעקבות "ההתפרצות האלימה, כפוית הטובה ורווית השנאה" של הערבים בישראל, הם התפכחו מאשליית השמאליות, הבינו שאין עם מי לדבר ועל כן "זזו ימינה". גם בצדם של הערבים הישראלים יש אנשים המכריזים על עצמם שהם אנשי שמאל, אך נוהגים כיום כלאומנים ופונדמנטליסטים ובכך מצהירים למעשה שגם להם "אין עם מי לדבר". הם מזכירים לי את הסופרים ואנשי הרוח השמאליים באירופה, שבשנות השלושים של המאה העשרים התפכחו מאשליית הקומוניזם הסובייטי, כאשר הבינו שמדובר בעריצות לאומנית נצלנית ולא בהגשמתו של אידיאל אנושי.

אבל בניגוד לאותם אנשי "שמאל" שלנו, יהודים וערבים, ההתפכחות שלהם לא הזיזה אותם ימינה בשעת המשבר והמצוקה אלא דווקא דחפה אותם להמשיך ולהיאבק למען תפיסת עולמם השמאלנית האמיתית. כי מה שאנחנו מכנים "ימין" ו"שמאל" מתייחס בהכללה לאותם רגשות בסיסיים, פחד ותקווה. בשני המקרים, לתבונה, כלומר להכרה בהירה הנובעת מבדיקה, לימוד והוצאת מסקנות רציונליות, אין כאן תפקיד אמיתי אלא היא קישוט פוליטי בלבד. אנחנו קודם כל "ימנים" או "שמאלים" ורק לאחר מכן מנסים להבין מדוע, ולא תמיד מצליחים. ומכיוון שמדובר בשני רגשות בסיסיים וחזקים, המחוברים ישירות ליצר הקיום ומקרינים על השקפות העולם החברתיות והפוליטיות שלנו, אנחנו נוטים אמנם לעבור מקצה לקצה, מן הפחד לתקווה ולהפך, אבל בסופו של דבר כל אחד מאתנו נשאר באיזשהו מקום באותו מקום. לכן, מי מאתנו שהוא באמת "שמאלני", כלומר נוטה לפרש את הדברים בפרספקטיבה של תקווה ומאמין באדם, כל אדם, כערך עליון, גם נשאר "שמאלן". לעומת זאת, מי שנוטה מטבעו לראיית העולם דרך משקפי החשש והפחד מפני האחר והשונה, היה ונשאר "ימני". בכל מקרה, לאיש מאתנו אין מונופול על ההתפכחות.

ההתפכחות האמיתית

מבחינתי ההתפכחות האמיתית היא שלא היינו מספיק "שמאלנים". מי שמוותרים על תפיסת עולמם השמאלנית כתוצאה מהתנהגותם הימנית של אחרים, סימן שטעו או הטעו מראש כשזיהו את עצמם כשמאלנים, בעוד שבעומק לבם היו קרובים יותר לקצה הימני של מטוטלת הרגשות. אילו היו שמאלנים באמת, היו ממשיכים להיאבק למען הרעיון הנכון והצודק שבו תמכו עד כה, ולצד הביקורת נגד ההסתה, האלימות, הלאומנות והגזענות הם היו ממשיכים לחפש וביתר שאת את הדרך הפוליטית והאנושית הנכונה ללבם של האזרחים הערבים בישראל, ציבור מקופח ומנוצל לכל הדעות מאז קום המדינה, המאוים עתה הן על-ידי המשטרה והן על-ידי אזרחים יהודים שנטלו את החוק לידיהם. הם היו ממשיכים לדרוש השוואה מלאה ומיידית של זכויות האזרח לערבים בישראל, הן כצו מוסרי והן כחוכמה מעשית במאמץ למנוע קוסוביזציה וצפון-אירלנדיזציה של חיינו כאן. במקביל הם היו משמיעים בדחיפות את קולם למען מילוי מלא ומיידי של החלטות האו"ם 242 ו-338, בהן רואה גם ממשלת ישראל את הבסיס שעליו יושכן השלום הצודק בין מדינת ישראל ובין מדינת פלסטין. ובכל מקרה ומעל הכל, הם לא היו מאבדים את תקוותם כהרף-עין, כי התקווה, איך אומרים, בת שנות אלפיים, ואצלי לפחות היא חיה עדיין.

ראובן מירן, סופר