כמו ברווזים במטווח
בחודשיים האחרונים הותקפו כמה וכמה מחסומים, וחיילים נהרגו ונפצעו. מה עשה הצבא בנדון? מה עשו המפקדים בשטח?
בשדות הקטל של האינתיפאדה הפכו חיילי צה"ל מציידים לניצודים. ברווזים במטווח.
נכון, מדובר במטבע לשון לבנונית - אבל אין שום הגדרה אחרת למצב החיילים במחסומים הפזורים בגדה. שישה חיילים הרוגים וחייל פצוע במחסום אחד, לא בקרב ממושך, אלא כתוצאה ממארב-ירי - זו לא גזירה משמיים. זה אומר ששבעה חיילים לפחות - שהם מרבית הכוח במחסום - עמדו חשופים, בשעות החשיכה, והיוו מטרה אידיאלית. זאת, למרות שמסביב רוחשות אינספור התרעות, למרות שיומיים קודם לכן הותקף המחסום בסורדא בצורה דומה - חייל נהרג, נשקו של אחר נגנב - והיה ברור שההצלחה הזו תגרור עוד פעולות כאלה.
במצב כזה לא צריך מתאבדים, לא צריך תעוזה יוצאת-דופן. צריך רק להגיע למחסומים - ויש עשרות כאלה - ולירות.
בחודשיים האחרונים הותקפו כמה וכמה מחסומים, וחיילים נהרגו ונפצעו. מה עשה הצבא בנדון? מה עשו המפקדים בשטח? אז נכון, לפני חודשיים נערך כנס הפקת לקחים בעקבות תקלה מבצעית שבמהלכה נהרג חייל במחסום. הרמטכ"ל הגיע לחברון, קיבל ממפקד האוגדה דיווח על הכנס, ושוחח עם הקצינים במקום על הצורך בהפקת לקחים במחסומים. אז הוא דיבר. יומיים לאחר מכן נהרג עוד חייל במחסום. כאילו לא הופקו לקחים מעולם.
בסוף השבוע האחרון, יום לפני שהותקף המחסום בסורדא, הופיע שם המח"ט והעיר הערות לגבי המוכנות של החיילים במחסום. אז הוא העיר, והאסון בכל זאת התרחש. לא חולפים שלושה ימים, ושוב, שישה חיילי הנדסה נהרגים במחסום עין-עריכ.
אין דבר כזה "אין מה לעשות". כל מח"ט, כל מג"ד בגיזרה, צריך לבדוק מה הוא עשה כדי להתאים את הפעילות במחסום למציאות המתפתחת בשטח. אלה בעיות ברמה הטקטית, ושלא יבלבלו את המוח עם הסיסמאות של "אין פתרון צבאי לאינתיפאדה", כי זה לא קשור. המחדלים במחסומים הם מחדלים הנובעים ממקצועיות לקויה, מבעיות בתפקוד של מפקדים בצבא היבשה. המפקדים צריכים להיות מספיק גמישים וזריזים, לתת פתרונות להתרעות, להתאים את הפעילות במחסומים לתמונת האיומים המתפתחת בשטח. לבדוק, למשל, אם בכלל צריך להעמיד מחסום, ואם המחסום הזה צריך להיות קבוע, כי אסור להשאיר את החיילים חשופים בשטח. לא צריך ללכת רחוק. אפשר ללמוד, למשל, מהדרך שבה מתבצעים המחסומים ברצועת עזה, ולהעתיק את המודל הזה - עם התאמות - לאיו"ש.
להגנתו, יטען ודאי הצבא, כי מדובר בחיי חיילים שרק עתה הגיעו לשטח. תירוץ שרק מחדד את העובדה שיש כאן בעיה של מפקדים שהיו צריכים להקפיד, עוד יותר, שהחיילים יבצעו כל תו וכל פסיק במשימה.
בתוך הכאוס שיש היום בשטחים, שבו כל כנופייה פלשתינית פועלת לעצמה ואין מי שמפעיל עליה מרות, ניתן להבחין, בכל זאת, באיזשהו הגיון האומר שהפלסטינים תוקפים בעיקר אנשי צבא ומתנחלים. ואכן, ב-19 הימים הראשונים של פברואר נהרגו 17 לובשי מדים ושבעה אזרחים ישראלים. הדרך שבה מתפקדים המחסומים מעידה שהצבא עדיין לא הפנים את המציאות הזו.
בלבנון האשים הצבא את כל העולם חוץ מעצמו בהולדתה של תנועת המחאה שכפתה בסופו של דבר את הנסיגה. הצבא לא רצה להבין שהתפקוד המקצועי הלקוי בדרום לבנון, לאורך השנים, גרם להתעייפות הציבור. אם תימשך ההתנהלות המבצעית הבעייתית הזו בשטחים, לא ערפאת יעייף את הציבור בישראל ויסדוק את הקונצנזוס. התסריט של לבנון יחזור על עצמו.
