בית משוגעים

מכאן נראית מדינת ישראל כמו בית משוגעים אחד גדול. משוגעים קליניים אלימים שזקוקים לאשפוז ממושך. הודו היא כנראה הסנטוריום של המקרים הקלים יותר, שהצליחו להתנתק מההתמכרות לטיפשות, אלימות, פנאטיות דתית ושתיית שקית דם במקום שקית השוקו של פעם.

מנהלי האגפים של בית המשוגעים הם טייפ קאסט של מנהלי מקומות כאלו – אלימים, אכזריים, חסרי מצפון, תככנים, סדיסטים ונהנים מכל רגע.

בית המשוגעים הזה הומצא על ידי אנשים שההבטחה חסרת הכיסוי "יהיה טוב" הייתה המנטרה שלהם. שקרנים מוליכי שולל כמו הרבה באבות הודים. זו הסיבה שבמדינת ישראל אי אפשר להרוויח כסף גם כשעובדים כמו חמורים. המדינה לוקחת ממך מס הכנסה, מס ערך מוסף, ביטוח לאומי ומס קנייה, ומכפילה את מחיר הדלק והמכוניות כדי שלכולם לא יהיה אותו דבר. חוץ מלפוליטיקאים ולפקידים שחיים על חשבון הציבור. וזו הסיבה שאף פעם אין שלום. השלום תמיד שייך לעתיד. כי המלחמה ממליכה מלכים ופוליטיקאים. לא מהסוג הטוב במיוחד.

שום פוליטיקאי לא נהרג בשום מלחמה, אבל הם אלה שיוצרים אותן. אריק שרון עמד מאחורי השקר של מלחמת לבנון, מאחורי דעיכתו של בגין ומאחורי ההפגנות המכפישות שהובילו לרצח רבין, רבין שהיה אחרון המדינאים. איש ישר שחשב שהטובים יגנו עליו. שרון, שאף פעם לא הגיע לקרסוליהם של בגין ורבין, הוא אחרון הפוליטיקאים הבולשביקים, שכל מה שמעניין אותו זה כוח ואלימות ואין לו שום פתרון לכלום.

האם באמת אין פתרונות לסכסוך הישראלי-פלסטיני? לא יכול להיות. מנהלי מוסדות (ערבים או יהודים, פלסטינים או ישראלים), שנהנים מהסבל והמוות, לא רוצים פתרון. הם מכורים לכאב. הפתרון טמון במחשבה שיש דרך החוצה מהמעגל המטומטם הנוכחי. הפתרון הוא שהשפויים ינהלו ולא המשוגעים.

בספטמבר האחרון ישבתי עם איש שב"כ. הוא עסוק הרבה שנים בלרדוף ערבים, לסכל את פעולותיהם ולמנוע מהם מלהתקרב ליהודים. אני גר ביפו ועסוק רוב ימי בלחבר ולקרב ערבים ויהודים. מלימודי הביולוגיה שלי זכור לי שכולם הומו ספייאנס, עד שיוכח אחרת.

דיברנו על מה שקורה בשטחים, על הפצצות המתקתקות, על החיסולים. זה היה קצת אחרי הפיגוע בדולפינריום. הוא שאל אותי מה אני הייתי עושה. "נותן הוראה לצבא לכבוש את השטחים, לעבור מבית לבית ולקחת את כל הנשק - ולצאת. בבת אחת", אמרתי. "אתה הרבה יותר קיצוני ממני", הוא אמר בהפתעה. " דןוקא ממך לא ציפיתי".

"למה אתה חושב שהצד השני לא מחכה לפעולה הזאת שיש בה יושר ואומץ? לא מדובר על לכבוש, לענות את האוכלוסייה, להרוס בתים ולעקור עצים, אלא לקחת את כלי ההרג. פעולה שהיא ביסודה משטרתית ויש לה תוקף חוקי". "זה לא ילך", הוא ענה, "יהיו לצבא מאות הרוגים. אני לא רואה ראש הממשלה שיש לו אומץ לתת הוראה כזאת, בטח לא שרון".

מאז השיחה הזאת עברו יותר משישה חודשים ומאות הרוגים, ושני הצדדים ממשיכים להכות ולהרוג זה בזה. ככה זה כשהמשוגעים משתלטים על המרחב.

נראה שהגיע הזמן להיפטר משני המנהלים הדפוקים – שרון וערפאת עם העוזרים המאוסים שלהם - ולהתחיל מחדש. ותפסיקו עם הפטפוט שאנחנו לא בוחרים מנהיגים לפלסטינים. אם ערפאת, לא פחות משרון, מביא רק דם - גם הוא צריך ללכת. ויפה שעה אחת קודם.