הזימון

זה הגיע בדואר, עם בולים רגילים, בנוסח הישן, מפני שהשופט היה כמעט בן שמונים ולא נתן אמון באבזרים מודרניים. תשכחו מדואר אלקטרוני ואפילו מפקסים. הוא לא השתמש במשיבון, ומעולם לא חיבב את הטלפון. הוא ניקר את מכתביו בשתי אצבעות, כל מקש חלוש לחוד, כפוף מעל למכונת-הכתיבה 'אַנְדֶרווּד' המכנית הנושנה שלו ליד המכתבה עם המכסה הנגלל, מתחת לדיוקן של נתן בֶּדפורד פורֶסט. סבו של השופט לחם עם פורסט בשילה, ובכל רחבי הדרום העמוק, ולגביו לא היתה דמות נערצת יותר בהיסטוריה כולה. במשך שלושים ושתיים שנה, בלא לעורר מהומות, סירב השופט לקיים משפטים ב-13 ביולי, יום-הולדתו של פורסט.

זה הגיע יחד עם עוד מכתב, כתב-עת ושתי חשבוניות, והונח כרגיל בתיבת הדואר של הפרופסור רֵיי אֶטלי בבית-הספר למשפטים. הוא זיהה אותו מייד, מאחר שמעטפות כאלה היו חלק מחייו מאז ומתמיד. זה היה מאביו, שגם בנו, פרופסור אטלי, קרא לו "השופט".

פרופסור אטלי בחן את המעטפה, מהסס אם לפתוח אותה מייד, או להמתין מעט. חדשות טובות או גרועות, אף פעם אי אפשר לדעת עם השופט, אף שהזקן היה קרוב למות וחדשות טובות היו נדירות. היא היתה דקה וכנראה הכילה עמוד אחד בלבד, ולא היה בכך שום דבר יוצא דופן. השופט היה חסכוני במילה הכתובה, אף על פי שבעבר נודע בהרצאות הממושכות שנשא מעל כס-המשפט.

היה זה מכתב עסקי, לפחות זה בטוח. השופט לא נטה לשיחות חולין, שנא רכילות ודברים בטלים, בכתב או בעל-פה. תה קר על המרפסת הקדמית בחברתו היה תמיד חזרה על קרבות מלחמת-האזרחים, קרוב לוודאי בשילה, ואז היה מטיל שוב את כל האשמה לתבוסה של כוחות הקונפדרציה לרגליו הנתונות במגפיים מבריקים ללא-מתום של גנרל פייר ג.ט. בּוֹרֶגַרד, שאותו היה שונא אפילו בעולם הבא, אילו היו נפגשים שם במקרה.

הוא עתיד למות בקרוב. בן שבעים ותשע עם סרטן בקיבה. הוא לקה בעודף משקל ובסוכרת, היה מעשן מקטרת כבד, היה לו לב חולה ששרד שלושה התקפים, ואוסף שלם של תחלואים משניים שייסרו אותו כבר עשרים שנה, וכעת סגרו עליו לקראת מכת המוות. הכאב היה משהו קבוע. בשיחת הטלפון האחרונה שלהם, לפני שלושה שבועות, שיחה שריי יזם, משום שהשופט סבר ששיחות בינעירוניות הן שוד לאור היום, נשמע הזקן חלוש ומתוח. הם שוחחו פחות משתי דקות.

המען לתשובה היה מוטבע באותיות מוזהבות: השופט רוּבּן ו' אטלי, בית-הדין למשפחה, אזור שיפוט 25, בית-המשפט של מחוז פורד, קלאנטון, מיסיסיפי. ריי החליק את המעטפה לתוך כתב-העת, והתחיל ללכת. השופט אטלי כבר לא שירת במשרה האמורה. המצביעים הוציאו אותו לגמלאות לפני תשע שנים, תבוסה מרה ממנה לא התאושש מעולם. שלושים ושתיים שנים של שירות מסור, והאנשים השליכו אותו החוצה לטובת אדם צעיר יותר, שפירסם מודעות ברדיו ובטלוויזיה. השופט סירב לצאת למסע בחירות. הוא טען שיש לו יותר מדי עבודה, ומה שחשוב יותר - שהאנשים מכירים אותו היטב, ואם הם רוצים לבחור בו מחדש, ודאי יעשו זאת. האסטרטגיה שנקט נראתה לרבים כיהירה. הוא זכה במחוז פורד, אך הוכה בחמשת המחוזות האחרים.

שלוש שנים חלפו עד שהצליחו לפנות אותו מבניין בית-המשפט. משרדו שבקומה השנייה ניצל משריפה, והחמיץ שני שיפוצים. השופט לא הרשה להם לגעת בו בצבע או בפטיש. כאשר פקחי המחוז שיכנעו אותו לבסוף, כי עליו לעזוב או שהוא יפונה בכוח, ארז בארגזים שלוש עשרות שנים של תיקים חסרי ערך ורשימות וספרים ישנים ומאובקים, לקח אותם הביתה, וערם אותם בחדר עבודתו. כשחדר העבודה התמלא, הניח אותם בשורה במסדרונות המובילים לחדר האוכל ואף במבואה.

ריי הניד ראשו לעבר אחד הסטודנטים שישב במסדרון. מחוץ למשרדו, שוחח עם אחד מעמיתיו. בפנים, נעל את הדלת מאחוריו, והניח את הדואר במרכז מכתבתו. הוא הסיר את מקטורנו, תלה אותו מאחורי הדלת, עבר בצעד רחב מעל ערימה של ספרי משפטים עבים שעליהם היה צריך לדלג יותר מחצי שנה, ושוב חזר בליבו על השבועה היומית שלו לסדר את המקום.

החדר היה בגודל ארבעה על חמישה, והיו בו מכתבה קטנה וספה קטנה, שתיהן מכוסות בדי והותר תיקים וספרים כדי לגרום לכך שריי ייראה כאדם עסוק מאוד. הוא לא היה כזה. בסמסטר האביב לימד שיעור אחד של חוק ההגבלים העסקיים. והוא היה אמור לכתוב ספר, עוד כרך משעמם ומייגע על דיני מונופולים שאיש לא יקרא אותו, אבל יוסיף לא מעט ליוקרתו האקדמית. היתה לו משרה קבועה, אבל כמו כל מרצה, ריי נשלט על ידי הצו "פרסם או פרוש" של החיים האקדמיים.

הוא ישב לשולחנו, והסיט את הניירות הצידה.

המעטפה היתה ממוענת לפרופסור נ' ריי אטלי, בית-הספר למשפטים של אוניברסיטת וירג'יניה, שארלוטסוויל, וירג'יניה. ה-e וה-o היו מוכתמות. כבר לפני עשור שנים היה צריך להחליף סרט במכונה. השופט לא האמין גם במיקוד.

ה-נ' ייצגה את השם "נתן", על-שם הגנרל, אך רק מעטים ידעו זאת. אחת מן המריבות המכוערות ביותר ביניהם היתה בגלל החלטתו של הבן להשמיט את ה"נתן", ולכבוש את נתיב חייו בתור ריי ותו לא.

מכתביו של השופט נשלחו תמיד לבית-הספר למשפטים, אף פעם לא לדירתו של בנו במרכז שארלוטסוויל. השופט היה חובב תארים וכתובות חשובות, והוא רצה שהאנשים בקלאנטון, אפילו עובדי הדואר, יידעו כי בנו הוא פרופסור למשפטים. זה לא היה נחוץ. ריי לימד (וכתב) זה שלוש-עשרה שנה, ואלה שנודעה להם חשיבות כלשהי במחוז פורד ידעו זאת.

הוא פתח את המעטפה, ופרש את העמוד היחיד. גם זה היה מוטבע באורח מרשים בשמו ובתוארו הקודם של השופט, ובכתובתו, ושוב ללא המיקוד. נראה כי מלאי בלתי מוגבל של נייר מכתבים כזה עמד לרשותו של השופט.

זה היה מופנה הן לריי, והן לאחיו הצעיר פורֶסט, שני הצאצאים היחידים לנישואין גרועים שהסתיימו בשעת 1969 עם מות אמם. כתמיד, היה המסר קצר:

אנא עשו את הסידורים הנחוצים כדי להתייצב בחדר עבודתי ביום ראשון, 7 במאי, בשעה 5 אחר-הצהריים, לשם דיון בניהול העיזבון שלי. בכבוד רב, רוּבּן ו' אטלי

החתימה המזהה התכווצה, ונראתה בלתי יציבה. במשך שנים התנוססה על פני צווים ותקנות ששינו גורלות אינספור. צווי גירושין, משמורת ילדים, שלילת זכויות הורות, אימוצים. תקנות שהסדירו מחלוקות צוואה, מחלוקות בחירות, מחלוקות על זכויות קרקע, מאבקי חזקה. חתימתו של השופט היתה בעבר בת-סמכא ומוכרת היטב, וכעת היתה שרבוט של איש זקן וחולה מאוד.

חולה או לא, ריי ידע שבכל מקרה הוא יהיה נוכח בחדר עבודתו של אביו בזמן שצוין. הרי הוא קיבל זה עתה זימון, וככל שהדבר היה מקומם, לא היה לו כל ספק שהוא ואחיו יגררו את עצמם ויעמדו לפני כבוד השופט לשמוע הטפה נוספת. היה זה אופייני לשופט לבחור ביום נוח לו, מבלי להיוועץ באיש.

היה זה אופייני לשופט, ואולי אף לרוב השופטים, לקבוע תאריכים לדיונים ולהכרעות תוך התחשבות מועטה בנוחיותם של אחרים. קשיחות שכזו היתה עניין נרכש, ואף היתה דרושה בשעה שהיה לו עניין עם עומס של תיקים, מתדיינים מסויגים, עורכי-דין עסוקים, פרקליטים עצלים. אבל השופט ניהל את משפחתו כמעט באותו אופן בו ניהל את אולם המשפט שלו, וזו היתה הסיבה העיקרית לכך שריי אטלי לימד משפטים במדינת וירג'יניה ולא במדינת מיסיסיפי.

הוא קרא שוב את הזימון, ואחר הניחו בצד, על גבי ערימה של עניינים שוטפים שהיה עליו לטפל בהם. הוא ניגש לחלון והסתכל החוצה, לחצר שבה הכול פרח. הוא לא כעס ולא היה ממורמר, רק מתוסכל מכך שאביו שוב יכול להכתיב את רצונו. אבל הזקן הרי הולך למות, אמר לעצמו. הנח לו, לא יהיו עוד נסיעות רבות הביתה.

עזבונו של השופט היה עניין אפוף מיסתורין. הנכס העיקרי היה הבית – בניין מלפני מלחמת-האזרחים, שעבר מדור לדור מאותו אטלי שנלחם עם הגנרל פורסט. ברחוב מוצל באטלנטה העתיקה היה יכול להיות שווה למעלה ממיליון דולר, אבל לא בקלאנטון. הוא ניצב במרכז של עשרים דונם מוזנחים, במרחק שלושה גושי-בניינים מכיכר העיר. הרצפות היו שקועות, הגג דלף, איש לא נגע בצבע הקירות במשך חייו של ריי. הוא ואחיו יוכלו למכור אותו אולי תמורת מאה אלף דולר, אבל הקונה יזדקק לסכום כפול מזה כדי להפוך אותו למקום ראוי למגורים. איש מהם לא עתיד לגור שם, ולמעשה כף-רגלו של פורסט לא דרכה בבית שנים רבות.

הבית נקרא "רחבת עץ-המייפל", כאילו היתה זו אחוזה מפוארת עם עובדים במשק-הבית והתחייבויות חברתיות. העובדת האחרונה היתה איירין העוזרת. היא מתה לפני ארבע שנים, ומאז איש לא שאב את האבק מהרצפות או נגע ברהיטים בחומר מירוק. השופט שילם לעבריין מקומי עשרים דולר לשבוע כדי לכסח את הדשא, ועשה זאת במורת-רוח ניכרת. שמונים דולר לחודש היו גזל, לדעתו המלומדת.

כשריי היה ילד, התייחסה אמו לביתם כאל "רחבת עץ-המייפל". הם מעולם לא אכלו ארוחת ערב בבית, אלא ב"רחבת עץ-המייפל". כתובתם לא היתה משפחת אטלי ברחוב פורת', אלא רחבת עץ-המייפל ברחוב פורת'. רק לאנשים מעטים בקלאנטון היה שם לבית.

היא מתה ממפרצת, והם הניחו אותה על שולחן בטרקלין הקדמי. במשך יומיים באה כל העיר לביקורי תנחומים, חצתה במצעד את המרפסת הקדמית, דרך המבואה, דרך הטרקלין להעניק כבוד אחרון, ואחר כך עברה לחדר האוכל לפונץ' ועוגיות. ריי ופורסט התחבאו בעליית-הגג, וקיללו את אביהם על כך שסבל מופע ראווה שכזה. זאת היתה אמם ששכבה שם, אישה צעירה ונאה, שכעת היתה חיוורת ונוקשה בארון קבורה פתוח.

פורסט נהג תמיד לקרוא לבית "חורבת עץ-המייפל". עצי האדר (מייפל) האדומים והצהובים, אשר אי-אז ניצבו לאורך הרחוב, מתו ממחלה בלתי ידועה. גזעיהם הרקובים לא סולקו משם מעולם. ארבעה אלונים עצומים הצלו על המדשאה הקדמית. אלה השירו עלים בכמויות גדולות, הרבה מכדי שמישהו יגרוף ויאסוף אותם. ולפחות פעמיים בשנה היו עצי האלון מאבדים ענף, שהיה נופל ומתנפץ אי-שם על הבית, משם ייתכן - וייתכן שלא - סילקו אותו. הבית ניצב שם שנה אחר שנה, עשור אחר עשור, סופג חבטות אך לעולם לא נופל.

אבל זה עדיין היה בית נאה, בסגנון ג'ורג'יאני עם עמודים, שפעם היווה אנדרטה לאנשים שבנו אותו, וכעת היה תזכורת מעציבה למשפחה שירדה מגדולתה. ריי לא רצה שום עסק איתו. לגביו, הבית היה מלא זכרונות בלתי נעימים, וכל נסיעה אליו דיכאה אותו. שוב לא יתגורר בקלאנטון, ובוודאי שהוא אינו יכול להרשות לעצמו את החור השחור הפיננסי שבאחזקת אחוזה, שיש להרסה בבולדוזרים. פורסט היה שורף אותה לפני שהיה הופך לבעליה.

אולם השופט רצה שריי יקבל את הבית, וישמור אותו במשפחה. הדבר נידון במעורפל בשנים האחרונות. ריי מעולם לא אזר מספיק אומץ כדי לשאול, 'איזו משפחה בדיוק?' לא היו לו ילדים. היתה לו גרושה, אבל אף אישה אחרת לא נראתה באופק. כך גם לגבי פורסט, מלבד זה שלו היו שתי גרושות, אוסף מנקר עיניים של חברות-לשעבר, והסדר מגורים משותפים עם אלי, ציירת וקדרית שמשקלה היה מאה וחמישים קילו, והיתה מבוגרת ממנו בתריסר שנים.

היה זה נס ביולוגי שפורסט לא הוליד שום ילדים, אבל עד עתה אף אחד כזה לא התגלה.

שושלת אטלי הלכה והידלדלה בדרך לסיום עצוב ובלתי נמנע, מה שלא הטריד כלל את ריי. הוא חי את חייו לעצמו, לא למען אביו ולא למען העבר המזהיר של המשפחה. הוא חזר לקלאנטון רק בשביל הלוויות.

הנכסים האחרים של השופט לא נידונו מעולם בשיחה. משפחת אטלי היתה פעם עשירה, אבל זה היה הרבה לפני ריי. היו אדמות וכותנה ועבדים ומסילות-ברזל ובנקים ופוליטיקה, תיק השקעות רגיל של בני הקונפדרציה, אשר במונחים של כסף זמין, לקראת סוף המאה העשרים, היה פירושו שום דבר. בכל אופן, הדבר העטה על בני אטלי את המעמד של "משפחה עם כסף".

כבר כשריי היה בן עשר, הוא ידע שלמשפחתו יש כסף. אביו היה שופט ולביתו היה שם, ובמיסיסיפי הכפרית פירוש הדבר אכן היה ילד עשיר. לפני מותה, עשתה אמו כמיטב יכולתה לשכנע את ריי ואת פורסט שהם טובים ממרבית האחרים. הם חיו בבית-אחוזה, הם היו פרסביטריאנים. הם בילו את חופשותיהם בפלורידה מדי שלוש שנים. מדי פעם יצאו לסעוד ב'מלון פיבודי' בממפיס. בגדיהם היו נאים יותר.

ואז התקבל ריי לסטנפורד. הבועה שלו התפוצצה, כאשר השופט אמר גלויות, "אני לא יכול להרשות זאת לעצמי."

"למה אתה מתכוון?" שאל ריי.

"אני מתכוון למה שאמרתי. אני לא יכול לממן את סטנפורד."

"אבל אני לא מבין."

"אז אני אסביר לך בפשטות. אתה יכול ללכת לאיזו מכללה שאתה רוצה, אבל אם תלך ל'סיוואני' - אני אממן את זה."

ריי יצא ללמוד ב'סיוואני', ללא מטען הכסף המשפחתי, ונתמך על ידי אביו, שסיפק לו הקצבה שבקושי כיסתה את שכר הלימוד, הספרים, הדיור ודמי ההשתתפות באחווה. בית-הספר למשפטים שלו היה בטוליין, שם שרד ריי בכך שעבד כמלצר בבר צדפות ברובע הצרפתי.

במשך שלושים ושתיים שנה השתכר השופט משכורת של שופט בבית-הדין, שהיתה בין הנמוכות במדינה. כשהיה בטוליין, קרא ריי דו"ח על פיצויי פרישה של שופטים, והתעצב להיווכח שהשופטים במיסיסיפי השתכרו חמישים ושניים אלף דולר לשנה, בעוד שהממוצע הלאומי היה תשעים וחמישה אלף.

השופט התגורר בגפו, הוציא מעט על הבית, לא היו לו כל הרגלים רעים מלבד המקטרת שלו, והוא העדיף טבק זול. הוא נהג ב'לינקולן' ישנה, אכל אוכל גרוע, אבל הרבה, ולבש אותן חליפות שחורות שלבש מאז שנות החמישים. הפגם היחיד שלו היתה צדקה. הוא חסך את כספו, ואחר כך העניקו לאחרים.

איש לא ידע כמה כסף תרם השופט מדי שנה. עשרה אחוזים עברו באופן אוטומטי לכנסייה הפרסביטריאנית. מכללת 'סיוואני' קיבלה אלפיים דולר בשנה, וכך גם 'בני הלוחמים של הקונפדרציה'. שלוש התרומות האלה היו חקוקות באבן, אך לא האחרות.

השופט אטלי היה נותן לכל מי שביקש: ילד נכה שהיה זקוק לקביים, קבוצת אול-סטאר שנסעה לטורניר גביע המדינה, מסע התרמות של מועדון 'רוטארי', חיסון תינוקות בקונגו, בית-מחסה לכלבים וחתולים עזובים במחוז פורד, גג חדש למוזיאון היחיד של קלאנטון.

הרשימה היתה אינסופית, וכל מה שנדרש כדי לקבל המחאה היה לכתוב מכתב קצר, ולבקש. השופט אטלי תמיד שלח כסף, ועשה כך מאז שריי ופורסט עזבו את הבית.

ריי ראה אותו כעת בעיני-רוחו, אובד בתוך הערבוביה והאבק של מכתבתו, מנקר על ה'אנדרווד' כדי להדפיס את הפתקים, ותוחב אותם לתוך מעטפות "שופט בית-הדין" יחד עם המחאות כתובות בכתב כמעט בלתי קריא מחשבון ב'הבנק הלאומי הראשון' של קלאנטון – פה חמישים דולר, שם מאה, קצת לכל אחד - עד שהכול נגמר.

הירושה לא היתה מסובכת, מפני שהיה כה מעט בספירת המלאי. ספרי החוק הנושנים, רהיטים שחוקים, תצלומים ומזכרות משפחתיים, תיקים ומסמכים שנשכחו זה מכבר – ערימת פסולת שתבער במדורה מרשימה. הוא ופורסט ימכרו את הבית עבור כל סכום שיוכל לקבל, ויהיו מרוצים מאוד אם יוכלו להציל משהו משארית הכסף המשפחתי של בני אטלי.

עליו להתקשר לפורסט, אבל תמיד קל לדחות את השיחות האלה. פורסט היה מערכת שונה של עניינים ובעיות, הרבה יותר מסובכת מאשר אב זקן, מסתגר, ההולך לקראת מותו, שהיה נחוש בדעתו לפזר את כספו. פורסט היה אסון חי מהלך, ילד בן שלושים ושש שמוחו שוּתק על ידי כל חומר חוקי ובלתי חוקי הידוע לתרבות האמריקנית.

איזו משפחה, מילמל ריי לעצמו.

הוא תלה הודעת ביטול לשיעור של השעה אחת-עשרה שהיה אמור ללמד, והלך לטפל בנפשו.

"הזימון" מאת ג'ון גרישם, תרגום: שלומית הנדלסמן, הוצאת מודן