מכתב מהודו

היי מותק,
אני יושבת על מרפסת חדרי ברו, כרגע הבית. גשם יורד, אני בוהה, מנסה להתאושש משיחת הטלפון איתך. אז לא הבנת כלום. איפה אני ולמה והאם אני רצינית לגבי להישאר כאן. כאילו שאני מבינה. אבל תראי, בעצם זה פשוט. קחי, למשל, את החדר שלי. המרפסת שלי משקיפה על ככר מרכזית מרוצפת, כמובן, זבל, שקיות פלסטיק ושאריות אוכל ועטיפות נייר. את הצומת - שתי דרכי עפר שנפגשות - חוסם ברגע זה עדר עיזים חומות.
אני מסתכלת עוד: על גג הרעפים משפחת קופים, אישה הודית מטאטאת את השביל, אחרת חולבת את הפרה הקשורה לדלת ביתה, שבעה כלבים עם מבט עצוב משחקים במגרש הזבל, שלושה צעירים מקומיים על אופניים מתבוננים בהם. אחר-צהריים ברו.
ועל הכל ומעל הכל משקיף ההר. מן המרפסת של חדרי אני רואה אותו, ההר הקדוש, זה שבגללו הכל קורה ברו.

"עובדת" על הליכה איטית

החיים פה עבורי, ועבור רוב המערביים כך נדמה לי, שלווים לחלוטין. שאנטי שאנטי כל היום. בטלה מלאה. ובפשטות: לא עושים כלום כל היום, כל יום.
רוב התיירים שמגיעים לרו באים בעקבות חיפוש רוחני כזה או אחר. קדושתו של המקום לדת ההינדית (שנגזרת מקדושתו של ההר מול הבית שלי) מושכת אליו גורואים למיניהם והם מצידם מביאים קהל, תיירים מערביים צמאים להארה.
יש ברו מעט תיירים מזדמנים, חולפים, כאלה שהגיעו במקרה, נשארו כמה ימים, עשו כלום והמשיכו הלאה. יש את הנתקעים, כמוני לדוגמא, שהגעתי במקרה ונשארתי. גם השכבה הזו לא עושה כלום, פשוט תיירים עם יותר זמן. יש את המבקרים שחוזרים, אלה מגיעים במטרה ברורה ומובהקת, והם מקדישים את כל זמן למטרה הזאת: למצוא שלווה. עיסוק קדוש ברו. ויש כמה קבועים ממש, כאלו שהפכו את רו לבית, לפחות חלקי, והם היחידים מבין המערביים במקום שעוסקים בפעילות כזו או אחרת: מסטרים לרייקי, גננות אורגנית, מסאז' תאילנדי וכו'.
לרו באים כדי להתבטל, כדי לעשות כלום, כדי "לעבוד" על האושר. בפועל, זה אומר סיבובים באשראם ומדיטציות כל היום. ההודים, מצידם, קורעים את התחת, יום וליל. את מבינה, מותק, כמה זה מוזר: לרו מגיעים מערבים כדי לחפש הארה, או לפחות אושר, משמעות. אני מתרוצצת פה עם מחשבות על בחורים. בכל מקום אותו הדבר.
אתמול היתה עננות והיום הגיע גשם, אבל בסך-הכל הקיץ מתקרב, והקבועים מספרים לי שמזג-אוויר כזה מביא עימו לחות גבוה. הגשם משבש לי את הפעילות. בשעה זו של אחר-הצהרים הייתי מתנהלת לי (לאיטי, אני "עובדת" על הליכה איטית, לא להבהיל את הסובבים, לא להפריע את השלווה) לאשראם 'המוביל חברתית' פה, לחדר הכריות, הוא חדר המדיטציה. אני אוהבת לשבת שם. אפשרות אחרת היא לשבת באולם הגדול - בו שוכן ה'סמדי' - האפר של הגורו שעזב את גופו. אבל בכל מקרה יושבים על הרצפה, אז ברור שאני מעדיפה את החדר עם הכריות.
לאשראם סדר יום משלו, ואפשר להצטרף בכל שעה: תפילות בוקר, טקס פוג'ה, תפילות צהריים, שירה בערב. בכל שעה יש פעילות, והמערביים אכן מנצלים אותה ומרבים לשהות שם ("מה עשית היום?", "הייתי באשראם", "אהה...").
חוץ מזה, מול האשראם שורה של TEA SHOPS שמציעים בדיוק את אותה הסחורה - צ'אי ו/או קפה דלוח ומלא קרום חלב, שהגיע מהפרה שחוסמת את הגישה אל הספסל המתנדנד היחיד במקום. ולכן, בדיוק כמו בתל-אביב, יש את המקום ה'איני' בו יושבים כולם ויש את המקומות של ההודים.

נשארת כאן עד סוף עונת הרוח

מה עוד ברו? כמעט אין שירותים לתיירים. יש שירות אינטרנט בודד בכפר, שכמעט אף פעם לא עובד (האנרגיות של ההר חוסמות את קווי הטלפון, כמובן), אין סמים, אין מסיבות, ואני ממש לא בטוחה לגבי הסקס. האם יש, כלומר. אווירת קדושה שורה על המקום. אפילו אני, חילונית גמורה וצינית לתפארת ישראל, מרגישה אותה. ויש את נושא המסעדות, כמובן. או המסעדה.
אז ברו פועלות שלוש מסעדות שמגישות אוכל מערבי. גם מחפשי הארה צריכים לאכול. אחת מן המסעדות הללו, המוצלחת, היפה והטעימה ללא תחרות כמובן, הפכה מרכזית למדי בחיי. המסעדה היא בבעלות ס' וא'. היא מישראל, 37,יפו, משחזרת רהיטים, עובדת עם ילדים, מאיירת, מבשלת, כאלה. הוא אנגלי, 45, בעבר מורה, נרקומן, פעיל שמאל רדיקלי, הגיע להודו לראשונה בגיל 18, בארבע השנים האחרונות מתגורר ברו. תושב קבע.
לפני שנתיים א' החליטה על חודש חופש בהודו. משונה ומוכר. השבועיים הראשונים היו סיוט. ואז הגיעה לרו. ביום הראשון פגשה את ס'. האם להמשיך? הסיפור מגעיל ודביק בדיוק כמו שאת מדמיינת לעצמך; א' השרמוטה חזרה לארץ, חיכתה, חיכתה, חיכתה שבועיים תמימים, קיבלה דואר שהספיק לה, כנראה, ארזה הכל ומאז היא כאן. מבשלים אוכל צמחוני מוקפד לצבא המחפשים. כרגע הם בחודש תשיעי.
וכאן אני נכנסת לתמונה. "שירותי הצלה וסיוע למסעדות בגלות". כן, מותק, ואני רואה את החיוך הזחוח נמרח לך על הפה: מישהו צריך להאכיל את המחפשים, הרעבים, הכמהים, שממלאים את רו, ובינינו, למה שהמישהו הזה לא יהיה אני? אז זהו, מה שהתחיל בעזרה לא מחייבת למספר ימים הפך למקסים, והזוג המופלא הזה הציע לי להישאר ברו עד לסוף עונת הרוח (סוף מרץ, שתדעי, אם את רוצה להספיק), להצטרף למפעל הקסום שלהם, להאכיל את הרעבים.
בשלב הזה תרומתי יותר בצד הסירותי, אבל יש לי זמן, להערכתי תוך חודש-חודשיים אדע לבשל את פשטידת הטופו-ירקות המעולה שלהם, או לפחות לאפות את עוגת הגזר.
יש לי שאיפות ויש לי תוכניות וכלום לא יעצור אותי.
הבנת משהו מותק? גם אני לא. אני נוסעת לנוח בגואה, חופשה מהחיים, או החופשה, או הטיול, ולחשוב פתאום שיש בי מנהלת מסעדה חבויה? האם המחפשים ימצאו? האם יש סקס ברו?

נשיקות, לירז