"בישראל יש קרקע פוריה לשערוריה בנוסח אנרון"

"חברת אנרון", אומר פרופ' אמיר זיו, היום מרצה בכיר באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק ובקרוב חבר סגל של בית-הספר לניהול במרכז הבינתחומי בהרצליה, "היתה בשנים האחרונות מפעל פלילי. הצמרת הניהולית שלה עשתה דברים שעל-פניהם נראים מעשים פליליים, ולא סתם טריקים חשבונאיים ויצירתיות יתרה בדיווח כספי לבעלי המניות ולבורסה".

"אני סבור, לכן, שאחדים מבכירי המנהלים של אנרון לא רק ישלמו קנסות כבדים, אלא גם יישבו מאחורי הסורגים. בתי-המשפט באמריקה עשויים גם להטיל עונשים של מאסר בפועל, ולא רק לקנוס, את האחראים לטיפול בספרי אנרון במשברד רואי-החשבון 'אנדרסן'".

פרופ' זיו הוא אחד מארבעת הפרופסורים שזימן "ממון" לרב-שיח בפרשת אנרון ובשאלה, האם סיפור עסקי מצמרר כמותו יכול היה להתרחש בישראל. לצידו השתתפו פרופ' אמיר ברנע, פרופ' עודד שריג ופרופ' אלעזר ברקוביץ', כולם מבית-הספר עש אריסון במרכז הבינתחומי בהרצליה.

אנרון, להזכיר בקצרה סיפור תהפוכתי וסוער, פשטה את הרגל בסוף השנה שעברה. היא היתה חברת אנרגיה אמריקנית גדולה מאוד, שבשיא הצלחותיה דיווחה על הכנסות שנתיות של 100 מיליארד דולר ועל רווחים של 1.5 מיליארד דולר.

עסקיה חבקו עולם והצטיינו בחדשנות. אנרון לא רק הפיקה גז והובילה דלק. היא סחרה בחוזים עתידיים לאספקה של אנרגיה ובמכשירים פיננסיים שאפשרו להמר על מחירים עתידיים של חשמל, גז, חומרי גלם אקזוטיים שונים, ובסוף גם על עודפים ומחסורים בקיבולת של רשתות האינטרנט, הטלפון והמידע.

יש מאין יצרה אנרון שווקים ל"נגזרות אנרגיה" שלא היו קיימים: המסקרן מכולם היה שוק שבו נסחרו, למעשה, תחזיות מזג האוויר. המצאת השווקים החדשים והשימוש הרצוף בהם פעלו, בסך-הכול, לטובת הצרכנים. הם חשפו סיכונים שהיו חבויים ולא מודעים, ואפשרו את פיזורם ואת המסחר היומי בהם.

סוחרי אנרגיה שונאי סיכון יוכלו להבטיח ("לגדר") את עצמם מפני תהפוכות קיצוניות, אוהבי הסיכון יכלו להשקיע כדי להרוויח הון. פיזור הסיכונים והמסחר החופשי בהם לא צריך היה להגדיל את התנודתיות בשווקים של "נכס הבסיס" - הנפט, הגז והחשמל - אלא להקטין אותה. אנרון היתה חלוצה ופורצת דרך. אלא שבשלב מוקדם יחסית של חייה היא נחטפה על-ידי חבורה של מנהלים נוכלים, שעניינם האחד והיחיד היה להתעשר, להתעשר ולהתעשר. למטרה זו הם השתמשו בכל האמצעים, חוקיים ולא-חוקיים כאחד.

מקבלים אופציות ומוכרים

איך מתעשר מנהל באמריקה? הוא מקבל מהחברה שאותה הוא מנהל חבילה גדולה של אופציות לקניית מניות במחיר נמוך. כששער המניה בבורסה קופץ, הוא גורף את מיליוני הדולרים שלו. במקרה של מנהלי אנרון, אלה היו מאות מיליוני דולרים: מעולם בתולדות העסקים באמריקה לא חילקה חברה אופציות למנהליה בהיקפים שבהם עשתה זאת אנרון.

לכן דאגתם העיקרית של מנהליה היתה לווסת כלפי מעלה את שער המניה שלה בבורסה. לטווח הקצר, המיידי, לא הארוך. באנרון, ככל שהחברה נכנסה לתחומי פעילות חדשניים יותר, כך גדלו הסיכונים שנטלה על עצמה. כך גדלו ההלוואות שמימנו את הימוריה, וההפסדים מטעויותיה ומביש מזל לשמו. לפי כללי חשבונאות תקינים, רווחי אנרון היו צריכים לשקף עליות וירידות חדות, ושער המניה של אנרון, אילו שזפו עיני הציבור את מלוא המבוך של עסקיה, היה אף הוא עולה ויורד כראוי לתאגיד הימורים. את כל זה לא יכלו להרשות לעצמם, כלומר לכיסם, מנהליה הבכירים. הם רצו, ולזמן מה אף הצליחו, לטשטש את האמת על אנרון, על-ידי שימוש בכלים חשבונאיים, פרסומיים, עסקיים ופוליטיים מגוונים: חלקם חוקיים לגמרי, חלקם מפוקפקים מבחינה אתית אך "אפורים" מבחינת החוק, וחלקם - לא קטן - פליליים במובהק.

"אנרון", אומר פרופ' ברקוביץ', "היתה חברה במצוקה פיננסית. זה לא משהו יוצא דופן. התגובה של מנהליה היתה יוצאת דופן: במקום להתייעל, הם החלו לפזר כספים על שמאל ועל ימין. לשחד רואי-חשבון, ללטף אנליסטים, להעשיר עורכי-דין - שפתאום מצאו מאות-אלפי דולרים בחשבונותיהם – ופוליטיקאים". ומוסיף פרופ' ברנע: "אנרון קנתה את מערכת הפיקוח והבקרה עליה".

הודות לשימוש בכלים האלה יכלה אנרון להגיש לציבור מיצג שווא של מאזן בריא, רווחים מובטחים ועולים בהתמדה והצלחות בכול. היא יכלה לדרוש ולקבל מאנליסטים המלצות לוהטות לקניית מניותיה. היא יכלה לדרוש ולקבל מבנקים וחברות השקעה מימון עקיף ולא מאובטח. היא יכלה לדרוש ולקבל מפוליטיקאים פטור מפיקוח ורגולציה, על אף היותה תאגיד של הימורים פיננסיים. היא יכלה לדרוש ולקבל מרובאי-החשבון שלה אישור מבוקר לפרסום דוחות כספיים שקריים בעליל. בסוף דרכה היתה אנרון מבנה מלאכותי על כרעי תרנגולת רועדות, שלט צבעוני נוצץ מצד החזית, קרשים רקובים וברגים חלודים מאחור.

ולמרות כל מאמצי ההנהלה להסתיר את האמת, מניות החברה קרסו - אף כי הקריסה קרתה לאחר שחברי ההנהלה הצליחו לממש את רווחיהם האגדיים, מעל מיליארד דולר, ממכירת מניותיה. היא פשטה את הרגל ונמחקה ממסחר בבורסה. רבבות העובדים פוטרו ואיבדו את הכספים שחסכו בתוכניות הפנסיה האישיות, שהושקעו, בלחץ הנהלת אנרון, במניות החברה לתקופה ממושכת, חסומות בלי זכות למוכרן. מיליוני משקיעים קטנים שהתפתו לקנות מניות אנרון הפסידו הון אדיר, עשרות מיליארדי דולרים.

אירוע פלילי ענק

בישראל זכתה פרשת אנרון לסיקור שולי, אולי משום שהניסיון שלה להקים בארץ חברה-בת ליבוא גז מקטאר, בשנים 1997-1996, נכשל והותיר טעם רע אצל כל המעורבים, ואולי משום התחושה בקהיליית העסקים הישראלית ש"אצלנו זה לא יכול לקרות". האומנם?

פרופ' זיו: "לא אופתע לגלות שגם בישראל היתה שערוריית אנרון, כלומר שישנן חברות שדיווחיהן הכספיים לציבור שונים ב-180 מעלות ממצבן האמיתי. לא אופתע גם אם בישראל יתברר שלחברה כזו או אחרת היו קשרים הדוקים מדי עם פוליטיקאים ועם אנליסטים בשוק ההון".

פרופ' ברנע: "ישראל לא מוגנת מפני שגיונות כאלה, אף שבהיותנו ארץ קטנה וחטטנית, קשה יותר להחביא כשלונות גדולים. לא רק שאנרון יכולה לקרות כאן, היא כבר קרתה. פרשת ויסות מניות הבנקים בראשית שנות ה-80 דומה מהרבה בחינות לפרשת אנרון. גם שם היה מדובר בניסיון להשפיע על שערי מניות בדרכי תרמית. גם שם היה מדובר ברישום כוזב בספרי התאגיד. גם שם היו מעורבים בפרשה עשרות אנשים, פוליטיקאים, חברי בית-המחוקקים, רואי-חשבון, עורכי-דין, יועצים, שקיבלו המון כסף ו/או המון כבוד. גם בפרשת ויסות מניות הבנקים ניזוק בעיקר הציבור הרחב, שנתן את אמונו בהבטחות הבנקאים. משהתפוצצה הפרשה, הוקמו ועדות חקירה, הוגשו כתבי אישום פליליים ובכירי המנהלים של הבנקים קיבלו עונשים כבדים".

פרופ' ברקוביץ': "גם בישראל יש קרקע פוריה לשערוריה בנוסח אנרון, ואני לא הייתי שולל אותה על הסף. עם זאת, מבנה הבעלות בחברות הישראליות, לעומת האמריקניות, מפחית במידה ניכרת את הסכנה לכך: הריכוזיות אצלנו גדולה, בעלי המניות שולטים בחברות, ממנים את המנהלים ומהווים את הרוב בדירקטוריון. ההנהלה לא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה".

ואולי דווקא היקפה העצום של פרשת ויסות מניות הבנקים גרם לכך שהיום שערוריה דומה לא יכולה לקרות כאן? אולי הופקו הלקחים המתבקשים, לפחות פעם אחת?

פרופ' ברנע: "בעקבות פרשת ויסות מניות הבנקים, ועוד כמה שערוריות עסקיות גדולות, החקיקה העסקית בארץ מחמירה מהאמריקנית, ברוב העניינים החשובים. לרשות ניירות ערך בישראל יש היום יותר סמכויות חקירה ואכיפה מאשר לרשות ניירות הערך האמריקנית. המון דברים שעשתה אנרון, והם חוקיים על-פניהם, לא יכולים להיעשות בישראל. למשל, הקשרים הנמרצים בין בעלי העניין בחברה לבין החברה עצמה. הדיווח לציבור הנדרש בישראל תכוף יותר. כללי הגילוי הנאות הנהוגים כאן מותירים לחברה ולרואי-החשבון שלה הרבה פחות מקום להתחמקויות ולתרגילים. גם אין אצלנו שימוש בדיווחים פינסיים לא מבוקרים, שנוצרו אך ורק לצורכיהם של האנליסטים".

והלקחים שיופקו באמריקה מהפרשה? האם הציבור יאבד את כל אמונו בדיווח כספי של החברות הציבוריות, ברואי-החשבון שלהן, בהנהלותיהן ובשיטה כולה?

פרופ' זיו: "בעקבות אנרון ייעשו שינויים מרחיקי לכת בתקינה החשבונאית בארהב. גופי הפיקוח הציבוריים יזכו בתוספת סמכויות. הדוחות שיתפרסמו יהיו שקופים יותר, וקרוב לוודאי יינתן ציון חיצוני ואובייקטיבי לאיכות ניהול החשבונות של החברות. התקינה האמריקנית נחשבה למדויקת ופרטנית מסוגה. מפרשת אנרון עולה שעודף הפירוט והדיוק היה בעוכרי השיטה. מה שלא נאסר במפורש, נתפס כמותר, גם אם הוא מנוגד להיגיון הכלכלי והעסקי. כמסקנה מפרשת אנרון יושם הדגש העיקרי על התוכן המהותי של ביקורת הספרים וראיית-החשבון, ולא רק על הטכניקה. כך נוהגת בהמלצותיה ועדת התקינה החשבונאית הבינלאומית, בניגוד לוועדה האמריקנית. המשרדים של רואי-החשבון ייאלצו להיפרד מייעוץ עסקי ואסטרטגי לחברות שאת מאזניהן הם מבקרים. אנדרסן נתנה יותר מדי שירותי ייעוץ ופחות מדי בקרה עצמאית לאנרון".

פרופ' ברקוביץ': אבל עד כמה אפשר להוריד את היועץ? תכנון מס, למשל - האם הוא יותר או ייאסר? זהו חלק בלתי-נפרד מהמומחיות של משרד רואי-חשבון. אמון הציבור בדיווח הכספי של חברות רשומות בבורסה אכן נפגע קשות, כפי שניתן לראות מירידות השערים בבורסות בשבועות האחרונים. להערכתי, משבר אמון זה יחלוף ככל שיתברר כי המאזנים של אנרון היו מזויפים, כלומר שמנהליה עשו ביודעין ובכוונה תחילה מעשים פליליים. הם לא רק ניצלו עד תום את התחום האפור של חשבונאות יצירתית, אלא חצו את הגבול הזה ופעלו בתחום השחור של הפלילים. הם היו מושחתים ומעשיהם היו מושחתים. כנגד זה שום תקינה לא תועיל, רק משטרה".

החומות הסיניות יוגבהו

במה בעצם חטאה אנרון, מבחינת דיווחיה לציבור? מה לא היה בסדר במאזניה? פרופ' זיו: "אנרון הקימה שותפויות עם גורמים חיצוניים, שלקחו הלוואות וספגו הפסדים שבעצם צריך היה לשייכם לאנרון. מקימים גופים חוץ-מאזניים כאלה כשרוצים לא להראות לציבור עד כמה העיסקה מסוכנת. אבל אנרון לא איחדה את השותפויות הללו עם דו"חותיה הכספיים, אף שלפי היגיון כלכלי פשוט הן הוקמו בחסותה ונשלטו על-ידיה. את היקף החובות וההפסדים שהוסתרו כך מעיני הציבור והבורסה נוכל לדעת רק כשייגמרו כל החקירות. ברור שמדובר בעבירות".

פרופ' ברקוביץ': "טריק אחר שבו השתמשה ארנון להסוות את הפסדיה היו עסקאות החלף בשוק החוזים העתידיים לאנרגיה. היא רשמה כהכנסה את כל תחזית הרווחים שלה, המבוססת על המחירים הכי טובים שאפשר להעלות על דעת, ואחר-כך החליפה את החוזים שבידיה במזומנים עם שותפות חוץ-מאזנית שהוקמה בחסותה. למעשה, השווי של אותם החוזים היה נמוך בהרבה מהרשום בספרים, אבל את ההפסד ספגה השותפות שלא אוחדה במאזן".

פרופ' ברנע: "על-פי הנהוג בארה"ב, כשחברה נותנת למנהליה אופציה לקנות את מניותיה בזול, היא לא נרשמת כהוצאה על שכר עבודה בדוח רווח והפסד, אלא כדילול ההון העצמי שלה במאזן, סעיף שלא כל-כך שמים לב אליו. מנגד, לצורכי מס הכנסה זו הוצאה מוכרת. וכך יוצא שאנרון נהנתה משני עולמות: מצד אחד אי-רישום של הוצאת עבודה, ומצד שני רישום של הטבת מס בזכותה. בישראל, כדי שהאופציות יהיו הוצאה מוכרת, הן חייבות להירשם כהוצאה בדוח רווח והפסד המוגש לציבור".

לא רק רואי החשבון ושדרת הניהול הבכיר של אמריקה נפגעו מפרשת אנרון, אלא גם האנליסטים. רובם ככולם המליצו לקנות את מניותה - גם שהן כבר התחילו לרדת - וכשלו לגמרי בחשיפת חולשותיה. למה שמישהו איפשהו יאמין עוד בסקירה של אנליסט?

פרופ' זיו: "הביקוש לאנליסטים לא יקטן, הוא יגדל. כמות האינפורמציה שכבר היום מספקות החברות לציבור אדירה ואין ביכולתו של אף משקיע להתגבר עליה ולהבין מה מסתתר מאחוריה. רק מנתחי מאזנים ומנתחי חברות מסוגלים לכך. הם המסננים והמפרשנים של הדוחות הכספיים והאחרים. נכון, שבעקבות שערוריית אנרון הם יהיו חייבים להקדיש יותר זמן לחברות שהם סוקרים, להתעמק יותר בפעילותן, לסמוך פחות על מה שאומרים להם המנהלים ולהתנתק כליל מאינטרס אישי בשערי המניות של חברות אלו. בתי-ההשקעה הגדולים בוול-סטריט כבר אסרו על האנליסטים להחזיק במניות של חברות המסוקרות על-ידיהם. סביר להניח שהרשויות והמחוקקים ידרשו להקים חומה סינית גבוהה במיוחד בין האנליסט לבין הברוקר והחתם, כדי לא לגרום לניגודי אינטרסים".

פרופ' ברקוביץ': "התפקיד של האנליסט הוא לשאול שאלות לא נעימות, ולא להנעים את זמנה של ההנהלה". פרופ' ברנע: "אבל איפה האנליסט האמיץ שילך בהמלצותיו נגד כיוון השוק? עצם העובדה ששער המניה עולה היא כבר סימן לכך שהעסק צריך להיות מומלץ. האנליסטים הסתכלו על השוק - השוק מדבר, אמרו - במקום שהשוק יסתכל עליהם".

המניה עדיין מעל הכול? אילו נתנו לכם לנתח את הדוחות הכספיים של אנרון לפני שנה, מה הייתם אומרים?

פרופ' זיו: "כשהסתכלתי בדוחות הכספיים של אנרון כפי שהוגשו לפני שנה לרשות ניירות הערך האמריקנית, לא גיליתי סימנים חיצוניים של מצוקה או משבר. אני מודה, הדוחות נראים בסדר גמור". פרופ' ברקוביץ': "אני הייתי שואל את עצמי ואת המנהלים של אנרון: איפה ההפסדים שלכם? בעיתונות התפרסם שהיו לכם הפסדים של מאות-מיליונים בהשקעות שונות בעולם - ואני לא רואה לכך זכר בדוחותיכם הכספיים המצוינים".

איך זה יכול להיות?

"עד כמה התרבות העסקית ששררה באנרון - תרבות שעודדה לקיחת הימורים, העלתה על נס את הנעורים, וקידשה את שער המניה של החברה כערך יחיד - תרמה למפולת שלה? מרצים לניהול עסקים בארה"ב אומרים כעת: יש פגם בקידום מהיר מדי של אנשים צעירים ולא מנוסים לעמדות מפתח, יש פגם בניהול קפיטליסטי שלוח-רסן. איה הערכים?"

פרופ' ברקוביץ': "שערוריית אנרון תרעיד גם את היסודות של תורות ניהול רבות. הפגמים של השיטה כה עמוקים שלא ניתן לטייח אותם רק באמירות סתמיות. פרופ' שריג: "הגישה ששררה בחברות רבות, הבה ניתן לנערים צעירים לשחק לפנינו, כבר לא פופולרית באמריקה ובעולם. אנחנו עדים לשובם של אנשים עם שער השיבה. הם מביאים איתם ניסיון, איזון, בקרה".

פרופ' ברנע: "הבסיס הכלכלי של תאגיד עסקי הוא יצירת ערך לבעלי מניותיו. לכן ניהול המציב את שער המניה כמדד עיקרי של הצלחה שולח מסר חיובי לעובדים ולשווקים. התפיסה הרואה בכך משהו פסול, איזה צד אפל ולא מוסרי של הקפיטליזם, המוביל לפלילים, שגויה בעיני. ההתמקדות ביצירת ערכים לבעלי המניות של החברה לוחצת את מנהליה להתייעלות מתמדת. בעבר תאגידים עסקיים גדולים התנהלו באיטיות, ישבו על מזומניהם. נהגו כמועדונים של חברים. בשנים האחרונות השתנתה הגישה והעסקים נהיו זריזים, גמישים, ממונפים, נוטלי סיכונים. כל זה תורם לרווחיות ולעלייה בשערי המניות".

כלומר, המסר של המניה מעל לכול נותר חיובי?

פרופ' ברנע: "אני מבין את הבעייתיות של המסר הזה. בעקבות שערוריית אנרון כולנו חייבים לשאול את עצמנו, האם ההתייחסות אל מחיר המניה כאל חזות הכול לא שמה מראש מכשול בפני עיוור? האם זה לא סוג של פרצה הקוראת לגנב? די במערכת בקרה לא שלמה, די בכשלים מסוימים בפיקוח, די במגרעות ידועות בהפצת אינפורמציה עסקית ופיננסית, כדי שחבורת רודפי בצע תצליח להשתמש בעיקרון זה כמנוף להתעשרות אישית מהירה. לכן אני לא מופתע שהציבור נעשה כעת כה חשדן כלפי הנאמר והנעשה בעולם העסקים".