החיים וכל קסמם הרע

דפי היומן האישי של יורם ברונובסקי, שיוצאים בימים אלה בהוצאת כרמל, ראו אור, בהפסקות, בין השנים 1971 ל-1998. כמעט כולם הופיעו במוסף לספרות של "הארץ" – חוץ מן הקטע הפותח את הספר, המופיע כאן לראשונה (וחוץ מן הקטעים שנדפסו בכתב העת "מחברות", בהוצאת זמורה ביתן). ברונובסקי נפטר באפריל 2001 בגיל 52.

6.12.71

אינני מכיר את קולי ברדיו, כולם – כל מי ששומע את קולו מעל גלי האתר – מגיבים כך (שלונסקי בראיון ב"במחנה": "כששמעתי לראשונה את קולי ברדיו, חשבתי שזהו בדיוק הקול השנוא עלי ביותר"). לנס הטכניקה הזה של בידוד אטריבוט פיזי מסוים של אדם – קולו – והאפשרות הניתנת לו עצמו לבחון אטריבוט זה של עצמו מרחוק, יש כמה משמעויות עמוקות למדי. איננו יכולים להסתכל על פרט זה או אחר של גופנו מרחוק, בדרך שבה נוכל להסתכל על פרט מקביל בגוף זולתנו (ולשפוט אותו). זווית-הראייה שלנו ביחס לידנו או לרגלנו היא קבועה תמיד, בעוד פרט זה או אחר בגוף זולתנו יכול להיראות לפעמים כך ולפעמים אחרת לפי הפוזות שלו (ושלנו). זווית-הראייה הקבועה הזאת קובעת גם את יחסנו לפרט זה או אחר – בסופו של דבר ההרגל מביא אותנו לידי כך שאין לנו שום יחס מיוחד אליו (ידיד אחד סיפר לי פעם שהוא מתעב את אחת האצבעות שלו – אבל דומה שזהו סימן של פסיכופתיות קשה).
פתאום דבר-מה שהתרגלת אליו עד כדי כך ששכחת אותו – צליל קולך (ושוב: טווח השמיעה שלך ביחס אליו הוא קבוע) נשמע כשהוא מבודד, רחוק ממך, דומה להרבה קולות מתועבים, משעמם, נושא איזה מבטא פגום ומשונה... בכל-זאת: טוב שאתה שומע אותו, שיעור טוב בשפלות-רוח, טוב יותר מהרבה שיעורים אפשריים אחרים (מעלבונות שאתה סופג מזולתך והם רק מקשיחים אותך). כמובן, מתעוררים גם רחמים: קולך הרחוק נופל עתה טרף לאוזניים שאינן חייבות לך מאומה (והרי אני מרגיש חובת לויאליות לקולי) ושתשפוטנה אותך באותה חומרה שבה אתה שופט קולות של אחרים.
אמרתי: מרגיש חובת לויאליות, אבל זוהי חובה רשמית למדי. ובאמת איני מרגיש כל חיבה לקול זה, שאני מוצא בו דמיון לקולות השנואים עלי ואשר לבעליהם אני עשוי לייחס יהירות, או נפיחוּת, או תפלות והחשבה עצמית. במפתיע, אני מוצא בקולי את התכונות שאחרים מצאו בי עצמי ואני לא הסכמתי להם וביני לבין עצמי אמרתי שאין להן יסוד. ובכן, קולי – לאורך כל הדרך – בגד בי... לא ביטא אותי נכון... הם, האחרים, צדקו בשיפוט החמור ששפטו אותי, בהסתמכם על קולי, אבל הרי קולי איננו אני, הוא מקרי כמו מראה פני, אין לי עליו שליטה יותר משיש לי על מראה פני, כלומר: אני יכול לעוות אותו קצת, להשפיל או להנמיך, כפי שאני יכול להתגלח או לא להתגלח, אבל את הדברים כשלעצמם קיבלתי בירושה – אם מהורי ואם מסביבתי. (אבות אכלו בוסר וגו'). אפילו אשים אבנים בתוך פי ואתחרה בהמיית הים, לא תשתנה העובדה שזהו קול תפל, באנאלי, נפוח וכו'.
עכשיו, אעשה עוד צעד ואומר לעצמי את האמת: אני איני יכול לעצב את קולי, לעומת זאת קולי יכול לעצב אותי! הקול הנפוח וכו' עיצב אותי (גרם לי שאהיה נפוח וכו'...) ממש כפי שמראה פני עיצב בעל-כורחי את התנהגותי, גרם לי, נאמר, שאעשה עיניים לבחורה (בהנחה שעיני הן יפות) ולעומת זאת אנסה להסתיר את אוזני תחת שפעת שיער (בהנחה שאוזני הן אוזני חמור בולטות).
האדם הוא, בקיצור, מה שהוא נראה ונשמע. תסתכל בקנקן ותבין את מה שיש בו. אין הוא אשם בכך, ביסודו של דבר (ביסודו של דבר הרי אין הוא אשם בדבר והוריו אשמים בכול), אך הוא מעוצב על-ידי מראהו (קולו) עד כדי כך שהם נעשים הוא. אין לי שום חלק בעצמי ובכל-זאת העולם מתייחס אלי כאילו אני אחראי לעצמי. עוד דבר: לפתע אני רואה, שגם הניסיונות שלי להימלט מעצמי – על-ידי כתיבה, למשל – הם חסרי כל משמעות. מה לי ולמלים שאני משתמש בהן? הוטלתי לתוך העברית כשמשפחתי, ואני בתוכה, עלתה ארצה. איש לא שאלני אם יש לי עניין בשפה משונה זו... לפני עלייתי ארצה הוטלתי בדרך מקרית דומה, מכוח העובדה שנולדתי בפולין, לתוך הפולנית... מה לי ולשפה משונה זו? אחרֿכך למדתי אנגלית ואני כותב בה לעתים מכתב או רשימה... מה לי ולשפה משונה זו?
והרי הם, העברית, הפולנית, האנגלית וכו' וכל העולם המקרי שלתוכו במקרה נולדתי – הם אני! מה לי ולעצמי, מה לי ולקולי, מה לי ולגופי ומה לי ולנפשי. למרבה המזל, אני בן-תמותה (תוכנית: לכתוב רשימה בשם "אנו, בני-תמותה") ועלי מוסב המשפט האהוב של אֶפּיכַרמוֹס "מן הראוי שבן-תמותה יחשוב מחשבות בנות-תמותה, ולא בנות אלמוות".

"החיים וכל קסמם הרע" מאת יורם ברונובסקי, הוצאת כרמל, הביאו לדפוס: אברהם יבין ויהושע קנז