הגודל כן קובע

"הווליום גבוה מדי/אתה מבוגר מדי" היא הקלישאה הכי מזוהה עם הקשר שבין מוזיקת רוק לבין בני נוער. ורוקנרול אכן שיחק תפקיד חשוב בחייהם של מתבגרים בחברות שפע מערביות משך יותר מארבעה עשורים. הוא ליווה את בני הנוער בגדילתם, בסקס הראשון שלהם, במרד שלהם בכל מה שהוריהם מייצגים ובשאיפת הג'וינט הראשונה עם החברה.
הנוער הבריטי מצא לרוב את עולמו בגלגולים שונים של גנדרנות (החל במודס דרך בואי וכלה ברייברים), אבל הנוער האמריקני נמשך אל הקוקניות הגרוטסקית של המטאליסטים ואלילי הרוק הכבד, אל אותו דימוי מצ'ואיסטי השמור לאופנוענים של מלאכי הגיהנום: החל בפטישי האלים של לד זפלין, דרך ההדוניזם הבלתי מתפשר של AC/DC, הוולגריות הפורנוגרפית של לימפ ביזקיט, וכלה ברגשנות הכמעט דתית של טול וקריד. המטאל פונה אל המתבגרים הלבנים, הוא המפלצת שבאה לבלגן את הסדר הלא אנושי של הפרברים השקטים.
מבקרי המוזיקה לדורותיהם התקשו להתפעל מהמטאל. בעיניהם הוא היה רעש ברוטאלי חסר תחכום, אבל האוהדים שחיים את הז'אנר מבדילים בין עשרות סוגי הרעשים: ספיד מטאל, טראש-מטאל, גראנג', פאנק-מטאל דום-מטאל, אינדסטריאל-מטאל ומה לא, כל אחד מהתת-ז'אנרים הוא עולם שלם בפני עצמו, עם מושגים, חוקים והגדרות, ואלו מכתיבים את עולמם של המעריצים. אנתרופולגית, המטאל היה ונותר אחד הז'אנרים היותר מרתקים, כי כשאלבום מטאל חזק וטוב פוגש בקהל מתבגרים כמהים למשמעות קיומית, הרוקנרול מקבל על עצמו את תפקידו הראשוני: לנער את הספינה התרבותית.

לסגוד למה שאני לא יכול להיות

אז מה, לכל הרוחות, מושך מיליוני בני נוער אל מפלצות אדם, קעקועי עור מפחידים, טקסטים מורבידיים וריפים בומבסטיים של גיטרות חשמליות? ד"ר טוביה זקהם, פסיכיאטר המטפל בילדים ונוער: "החברה יצרה בעשורים האחרונים מצב שבו נער זוכה לפסק זמן בחייו (קרי, גיל ההתבגרות- א.ק), בו הוא מגלה את עצמו. הוא מקבל קלפים וטורף אותם מחדש כדי לארגן את זהותו. המתבגרים עלולים לגרום לחרדה מאוד גדולה אצל הסובבים אותם, ואילו הוא (הנער) יבטא לעתים קרובות הרגשה של חוסר ביטחון. בני אדם, בשונה מבעלי חיים, אינם מסתפקים בעור ופרווה, אלא מייצגים את עצמם באלף ואחת דרכים. הפסיכולוגיה גורסת שייצוגים מעידים על דברים פנימיים אצל האדם, תשוקות, רצונות, חלומות, וכל מיני מאוויים לא מודעים לעצמם".
אימוץ הדימוי הרועש ו"הגדול מהחיים" של המטאליסטים, טוען זקהם, יכול להתפרש כתשוקה של בני העשרה למשוך תשומת לב. "גיל ההתבגרות מתאפיין בניסיון של המתבגרים לחדור למרחבים אחרים", הוא מסביר, "ולכן מוזיקה רועשת מבטאת ניסיון לחדור למרחב של אנשים אחרים. הלבוש והמשיכה אל הדימויים השונים של הרוק הכבד מייצגים לעתים תשוקות שהאדם לא יכול להביע בעצמו. נער עלול לתלות פוסטר של אמן שמעז הרבה יותר ממנו".
המתבגרים, אם כך, מתקשרים עם הרוק בכלל ועם המטאל בפרט דרך בריתות רגשיות העונות בדרך זו או אחרת על תשוקותיהם הסמויות. כוכבי המטאל - על שלל תלבושותיהם, שיערם, התנהגותם המצו'איסטית (לרוב, לא תמיד; עיין ערך "טול"), ובעיקר בסיוע הצליל הרועם והבלתי מתפשר - פועלים על תקן מנוף המאפשר לא רק בריחה מהשגרה, אלא הענקת עצמאות לאוהדים. הוא מעניק למתבגרים כלי נשק נפשי בעזרתו הם דורשים את שלהם. שלל הדימויים של המטאל, החל במיתולוגיית ימי הביניים (איירון מיידן, למשל) וכלה בסמי-גאנגסטרים (פאפארוץ', למשל), מתובלים ברעמי תופים וזעקות קרב זכריות, מסוגלים לקחת את אוהדי המטאל המתבגרים למסע אל עולם חלומי, בו המאזין עשוי להרגיש שהוא יכול לתפעל את חייו ללא גבולות. "בשלב ההתבגרות", מסביר זקהם, "יש מצבים בהם המתבגר עלול להרגיש שהוא כל- יכול, שהוא יכול לעצב את עתידו באיזו דרך שיבחר. ולא תמיד הגבולות ברורים".

שם הקוד: בומבסטיות

כל האמור לעיל יכול להתאים גם לגבי ז'אנרים מקבילים כמו פאנק, אלקטרוניקה והיפ-הופ, אלא שהמאפיין הכי מרתק במטאל הוא הקנאות בה שומרים אוהדיו על הגדרת הז'אנר. הם עלולים לבטל להיטים של ברוס ספרינגסטין או הרולינג סטונס בטענה ש"זה לא רוק". למה? כי הם לא רועשים דיים, לא מספיק בומבסטיים, לא אותנטיים. "אחי, זה לא אמיתי", הם יגידו לך. וזו נקודה חשובה: הגודל במטאל כן קובע. העוצמה הבלתי מתפשרת חיונית, כי היא זו המעניקה להם את תחושה שלא משקרים אותם, שיש להם על מי לסמוך, שיש להם בית חם, מקום משל עצמם. כביכול, מי שעושה מוזיקה עם עוצמה כזו, חייב להיות אמיתי. כוחניות, במובן זה, היא מילה נרדפת לכנות. לכן, אמני מטאל ש"מכרו" את עצמם ועידנו את הצליל שלהם הופכים מוקצים ומואשמים בבגידה (זכרו כיצד האשימו את מטאליקה בהסתאבות בתקופת "Load"), לא פחות. זו הסיבה שלא תתקשו למצוא חובבי מטאל שיזעמו בכל פעם שאסווג את "לינקין פארק" המצליחים כמטאל. "איך אתה מעז?", תשמע את טרוניותיהם, "הרי הם כבר שבוע עשירי במצעד השבועי של גלגל"צ". אכן שערוריה.
הבומבסטיות, העצמאות והוולגריות של המטאל מאפשרים למתבגרים להרגיש שונים, מוקצנים ובעיקר לא כפופים או כנועים לתכתיבים. הם מרגישים שניתן בידם כוח. לפי הגדרתו של חוקר התרבות לורנס גרוסברג, הם חשים העצמה (Empowerment). "בני נוער נמשכים להתבטאויות קיצוניות נוסח 'זה היה מדהים', 'זה ענק'. ביטויים שכאלו מאוד שכיחים אצלם", מסביר זקהם. "העוצמה, הגודל והקיצוניות מעניקים להם את התחושה שאין גבולות, והמתבגרים אוהבים לבדוק את הגבולות: עד כמה אפשר לדבר, עד כמה אפשר להפריע. במידה והחברה לא שמה את הגבולות, הם ממשיכים בשלהם".
המטאל, בניגוד לאלקטרוניקה, הוא בעיקרו עסק של גברים. גרופיות ומעריצות יתחננו לשעה בחברתו של בון ג'ובי האמריקני, ובכלל אין ספק שקהל הנשים מהווה מרכיב חשוב בשלל הדימויים שקשורים למטאל, אבל מהותו נותרה זכרית: בין אם עסקיננו במעילי עור עם ניטים (ג'ודאס פריסט), קרקס תחפושות שטני (קיס וסליפנוט), מראה הלוחם הוויקינגי החסון (מטאליקה, גאנז אנד רוזס), או דימויים נוצריים מסוגים שונים (קריד, טול), המטאליסטים מקרינים תחושה של עליונות וכוחנות זכרית, המדברת אל גדודי הצעירים המאזינים להם.
יותר מבכל ז'אנר אחר, קשה לדמיין אנשים מבוגרים מאזינים למטאל. תוכלו אולי למצוא יאפי בוגר מנענע את ראשו לצלילים האלקטרונים הרועשים של הכימיקל בראד'רס העולים מהמיני דיסק בארבע-על-ארבע, אבל מטאליסט מבוגר הרבה יותר קשה למצוא. כי המטאל, שלושה עשורים אחרי הולדתו, הוא עדיין טקס נעורים, רכוש בלעדי של אומת הנוער. אז מי ביקש להנמיך את הווליום?