מי זוכר אותם

היום בשעה 14:00 נדע מיהו הזוכה בפרס נובל לספרות לשנה זאת. עד אז, אפשר רק להיזכר בכמה נובליסטים שכוחי אל ולחזור להתחלה:

בצוואה של אלפרד נובל, יצרן חומרי נפץ עם מצפון כואב, כתוב היה שיש לחלק את הונו לקרן שתעניק פרסים בחמישה תחומים, אחד מהם ספרות. נובל, שהמצאותיו סייעו להרוג יותר אזרחים ממקבלי כל הפרסים עד כה, קבע גם כי "לא יתחשבו בלאומיותם של מועמדים לפרס, כי רק הראויים ביותר יזכו בו, בין אם הם סקנדינבים ובין אם לאו".

ב - 1901 החלו בחלוקה השנתית, ומאז אף אחד לא מרוצה, מלבד הזוכים, בתי ההוצאה שלהם, הסוכנים שלהם והאמהות שלהם. האקדמיה המלכותית השבדית, שבוררת מבין אלפי מועמדים את הזוכה השנתי, לא תמיד מצטיינת במשקפי קריאה טובים במיוחד. כך אירע, שטולסטוי, איבסן והנרי ג'יימס לא זכו בחייהם להיקרא לסטוקהולם ולשאת נאום מצויין, כפי שמוטל על כל זוכה לעשות. במקומם, קיבלו סופרים שההיסטוריה נגסה ביצירתם עד תום, ובצדק: שמעתם על קרל פרידריך גיאורג שפיטלר? ועל האפוס שלו "קיץ אולימפי"? הוא זכה ב – 1919.

ירדו למגרסה

הנובל לא מכניס סופרים לפנתיאון הנצח באורח אוטומטי. הנה כמה שזכו ונשכחו, וירדו למגרסות ולחנויות העתיקות למרות ההילה של הפרס: קארל אדולף גיילורפ, למשל, בגין "שירתו העשירה והמגוונת שמקורות ההשראה שלה מצויים באידאלים נשגבים". נימוקים כאלה הלמו את הדיקטטורה של הטעם בראשית המאה: גם פראנס אמיל סינאלפה מפינלנד זכה מפני ש"יצירתו מגלה הבנה עמוקה לנפש האיכרים בני עמו ולקשר להם עם הטבע", וזה קרה ב –1939. מועמד כמעט ודאי לפרס באותה שנה היה קארל צ'אפק הצ'כי, גאון, שנתבקש בעדינות על ידי שליחי האקדמיה להימנע מלדבר רעות על היטלר בנאום שלו. הוא סרב, לא זכה ומת לפני שספג את המהלומה הפוליטית האחרונה שלו.

שנה לפניו הוענק הפרס לפרל ס. באק, מחברת "האדמה הטובה". היום, כל חבר אקדמיה זוטר היה נוחר בבוז עם קריאת ספריה סוחטי הדמעות, המרושלים, משוללי האותנטיות. זמנים וטעמים משתנים, ולאקדמיה היה המון זמן פנוי לעשות חושבים בעת מלחמת העולם השניה. כשהיטלר אסר על סופרים גרמנים לקבל את הפרס דווקא משום שהוא יועד לבני כל הלאומים ולא רק לטהורי גזע, הפסיקו לחלק אותו עד לסוף המלחמה.

אתה רוצה נובל או לא?

אבל הטענות נגד האקדמיה נמשכו: שהיא פוליטית מדי ומשום כך פתאום עלה מספרם של סופרי העולם השלישי שמקבלים פרסים (וולה סואינקה, קנזבורו אואה ודרק וולקוט נגררו לתוך הויכוח הזה). שהיא לא מבררת מראש עם החתנים אם הם מעוניינים לקבל: ז'אן פול סארטר דחה את הפרס ב – 1964, שיא התקופה המאאיסטית שלו. שנים אחר כך נזכר לבקש את הכסף, והודיעו לו שאי אפשר.

סיגריד אונדסט, ז'סינטו בנאווניטה, רודולף קריסטופר אייקן, פול יוהאן לודוויג הייסה: לא שמעתם? כולם קיבלו. ואת סלמה לגרלף, רודיארד קיפלינג, תומס מאן, ויליאם פוקנר ואחרים אנחנו עדיין ממשיכים לקרוא, ולא בגלל שקיבלו.

בשנה שלאחר קבלת הצ'ק, שעומד כיום על 1.4 מליון דולר בערך, צפויה לזוכה עבודה קשה. כל העולם רוצה לראיין אותו, לתרגם את יצירותיו ולהשתמש בנובל כמקדם מכירות. אבל דרק וולקוט, ירוסלב זייפרט, אודיסאוס אלטיס ומשוררים אחרים לא הפכו לשמות שמתגלגלים על כל לשון אחרי שזכו.

יש מועמדים נצחיים: דוריס לסינג, פיליפ רות, וו.ס. נאיפול מוזכרים כל שנה בבורסת השמועות כמועמדים "בטוחים". עד שזכה, שמו של גינתר גראס הועלה לפחות 10 שנים רצופות כמועמד בטוח, והאקדמיה התרצתה רק כשכתיבתו של גראס ספגה קיתונות של עלבונות מן המבקרים בארצו.

גם יהודה עמיחי המנוח היה במשך שנים אחד מועמדים הבטוחים שמחכים לתורם: על פי התקנון של האקדמיה, אם המועמדות הוגשה בחייו של היוצר, אפשר לתת את הפרס לשאריו אם הלך לבית עולמו עד למועד הקבלה. בביצה הספרותית שלנו מסתובב הימור קטן ולא חביב על עמיחי, אבל גם אם המהמרים צודקים, לא האקדמיה השבדית תקבע לנו מי היה אחד מגדולי המשוררים שלנו.