דת' נוסח יגאל שילון

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני דווקא די השתכנעתי כשאמרו לי לפני חמש שנים שהרוקנרול מת. פרל ג'ם שיעממו אפילו את עצמם, ליין סטאלי היה, ובדרך נס עדיין, במצב צבירה של צמח, והאגדה האורבנית על בית החולים בשוויץ אליו הגיע קית' ריצ'ארדס אחת לכמה שנים כדי להחליף את דמו לא יכלה להישמע יותר מציאותית. נדמה היה כאילו מה שנשאר מהרוק היה הבריט-פופ ואואזיס, ואפילו הם כבר יצאו מהאופנה. אקסיט נייט, אנטר לייט: איט סמלס לייק טין פופ ספיריט. ויוה לנצח.
אבל אז המציאו האמריקאים את מרילין מנסון. צודקים מבחינתם: בדיוק כמו שאפשר למכור את בריטני ספירס בוורוד, אפשר למכור את מרילין מנסון בשחור. השטחיות נשארת בעינה, זו רק הפוזה שמשתנה, וזה בעצם ממש פשוט: במקום בתולים שמרניים נמכור את המגניבות שבלהיות א-פוליטיקלי- קורקט. במקום למכור שלמות פיזית, נמכור סיפור על איך מרילין תלש לעצמו צלע מהחזה על מנת שיוכל להשתעשע אוראלית כשהוא לבד בחדר. במקום למכור פופ נמכור הבי-מטאל. כל עוד זה עושה כסף, זה לא באמת משנה.
האמת היא שזה באמת לא שינה לאף אחד. מרילין, אבל בעיקר בריטני, מחזיקים בארכיון שירים שכיף לשמוע. הטריק שלהם עבד ועדיין עובד היטב, אבל איפשהו בדרך, אמריקה חיפשה מחדש גיטרות עם משמעות. פתאום, עם תחילת האלף החדש, הרוק חזר למסדרונות ה-MTV. למרות שאף אחד לא הזמין אותו, הוא נכנס בחזרה מהדלת האחורית והיכה שוק על ירך. אתה סוגר את שנת 2001 ומגלה שהטרנד הכי מפומפם בה הוא תחיית הרוק, שלינקין פארק מכרו כפול מג'נט ג'קסון ושמצאנו את אלוהים וקוראים לו הסטרוקס. מי אמר מקום ראשון בבילבורד ולא קיבל?
כיאה למדינה שמתקשטת בה' באייר עם דגלי ארה"ב, היתה צריכה להיות גם כאן תחייה של רעש. מהרדיו ניתן להסיק שפסגת הרוק הישראלי הן התחבטויות הנפש העמוקות של חמי רודנר בנושאי חלוקת רכוש ומי יקח את החתול, אבל למרות זאת, הסצינה של הרוק הכבד בארץ מעולם לא מתה. מה זאת אומרת לא מתה, היא משגשגת. תלמד, חמי: רגישות וחתולים מפונקים זה לא באופנה. שטניות וחתולים מתים, לעומת זאת, ישיגו לך בקלות חוזה הקלטות בחו"ל ואינספור מעריצים וירטואליים.

פאנק-רוק בגובה העיניים

באייטיז זה היה נורא פופולרי להתחפש לפאנקיסט בפורים. היינו שמים לק בשני צבעים על הציפורניים, צובעים את השיער באדום, לובשים גרבי רשת והופ, הנה אנחנו נראים כמו ננסי ספנג'ן. היום ילד שיתחפש ככה יצליח להיראות גג כמו אחותו הקלאברית והלא מי יודע מה מקורית, ומי שרוצה להתחפש לפאנקיסט בגרסת האלפיים, רצוי שיוותר על הצבעוניות ויקנה לעצמו טי שרט לבנה של היינס ואדידס.
במועדון ה"פטיפון" בתל-אביב מארחים רק להקות שעושות רעש. סוג של אג'נדה. מטפחים שם ישראלים כמו פנקייק ושייגעצ, שאוהבים גיטרות מהירות ושירים עם מלודיה. מוזיקה שהיא לא פופית כמו זו של בלינק אבל גם לא כבדה כמו זו של להקות עמק האלכוהול בחיפה. פיור פאן, כמו שצריך.
מי שנכנס לפטיפון בערב מלא עשוי להשתכנע שמדובר בסצינה שוקקת, אבל בואו נשים את הדברים בפרופורציה: הפטיפון גודלו כשל חדר במעונות אוניברסיטת תל אביב. הבמה שם מתנשאת לגובה המרשים של שלושים ס"מ. 150 איש מרגישים שם כמו אלפיים. אפשר לקרוא לזה מועדון בגובה העיניים. עד כה הלהקה היחידה שהצליחה לצאת מהגומחה הזאת היא "יוסלס איי די", חיפאים שעושים חיל כעת בארצות העולם הגדול. ומתברר שלא בכדי: ג'קי שרגא, בעל תכנית האלטרנטיב "נקודת הג'ק" ברדיו ת"א, מעיד שיוסלס איי די הם ללא ספק הדבר הכי מקצועי ובינלאומי ברמתו שיצא מישראל בשנים האחרונות, ושהם לא נופלים בסאונד שלהם מג'ימי איט וורלד וסאם 41. סחתיין.

מה בין האצטקים לג'נין?

בתום מחקר מקיף בנושא להקות הדת' מטאל בארץ אני חייבת להודות שבהתנהלות מוזיקלית מצחיקה כמו של הלהקות האלה מעולם לא נתקלתי. מספר פעמים בעת קריאת ההסברים המפורטים של שמות להלקות חיפשתי את יגאל שילון מאחורי הספה. חיכיתי כבר בכיליון עיניים שימשהו יצעק לי "קאט" ויוריד את המסך על הבדיחה המייגעת הזאת, אבל לא. זה המשיך והמשיך. כל כך הרבה להקות מטאל כבד לסוגיו יש בארץ, כל אחת משעשעת יותר מאחותה. שימו לב למה שכתוב באתר של להקת "אראלו" למשל: אראלו הוא שמו של שד מתוך "ספר המתים", הוא יד ימינו של לוציפר. את ספר המתים כתב "הערבי המשוגע", שידוע גם בכינויו עבדול אל הזארד. כשאראלו יפרוץ מתוך שערי הגיהנום, כולם יוכתמו בדם. יהיה גם הרס, כאוס ו... אופס, קשה לנו לחשוב על מילים חדשות. אולי זה בגלל שקראנו רק ספר אחד כל החיים.
להקת "אצטק" לעומת זאת, קרויה על שם שבטי האצטק. ומה כל כך מרשים את חברי הלהקה הבאר-שבעים בשבטים האינדיאנים העתיקים? הנוהג הברברי שלהם להקריב קורבנות אדם לאל השמש. קורבנות אדם? זה מה שמדליק אתכם? ביג דיל. קפיצה קטנה למחנה פליטים בג'נין, מסדרים לכם שם חמישה איכותיים במחיר שווה לכל נפש. דווקא בזה אין להם מחסור.
ציניות בצד, הסצינה השטנית היא אחת מהמצליחות בארץ. להקת סיילם, בהנהגתו של זאב טננבוים, פועלת כבר למעלה מעשור ולא מפסיקה למכור תקליטים. טננבוים עצמו מפיק לא מעט מהלהקות החדשות ומסדר להן חוזי הקלטות בשבדיה, מרכז הכובד של המטאל באירופה. מיותר לציין שכל הלהקות האלה שרות באנגלית, ומי שמעוניין ללמוד על עוד להקות מהז'אנר, יכול למצוא הרבה מהן באתר של סיילם. אני פורשת בשיא.

אז למי בריטני היתה נותנת?

לקטגוריה הזאת נכנסות להקות שקשה לצמק אותן לתוך סטריאוטיפ אחד. הראשונה והמצליחה שבהן היא “Orphan Land”, להקה מקומית ששרה באנגלית ומשלבת מטאל עם מוזיקה אתנית. על אף שהשילוב נשמע באמת מחריד, יודעי דבר טוענים שמדובר במוזיקה שהיא לא פחות ממדהימה. "אורפן לאנד" גוררים אחריהם שובלים של מעריצים מכל רחבי המזרח התיכון ולאחרונה הם קיימו הופעה בטורקיה שבעקבותיה נוצר שיח בין מעריצים ישראלים, ירדניים ולבנוניים. כל כך מרתק שרבקה מיכאלי עשתה מזה אייטם בתכנית הבוקר.
הלהקה השניה היא "אינפקציה", שעושה רוק הומוריסטי בעברית ומפוצצת את הבארבי בהופעות קאלט, בהן מפליא הגיטריסט גיא שמי בשירה מחוננת של להיטי וויטני יוסטון וסינדי לאופר. ביחד עם הפרונט מן והפסנתרן בחסד ניר טרטר, אינפקציה הם הדיל הכי שווה להופעת רוק שלא לוקחת את עצמה ברצינות יתרה ותמיד תציע דחקה אחת שתפיל אתכם מצחוק.
גם "ליידי מקבת'" מרבים להופיע בבארבי, ולעשות מוזיקה שמזכירה את זו של פרל ג'אם ואליס אין צ'יינס. "היורשת" עושים רוק אלטרנטיבי שנותן את התחושה המבטיחה שכשהם יגדלו, יש להם סיכוי להיות פיית' נו מור.
ברור לי שיש עוד עשרות, אם לא מאות להקות שלא מוזכרות כאן, ואיתן הסליחה. מי שמעוניין להמשיך את הדיון יכול להגיע למועדון ה"קאט בלו" בת"א, שם מתקיים מדי חמישי ליין אלטרנטיב פופולרי. וחוץ מזה, תחפשו בשרת המוזיקה החביב עליכם את ההמנון "בודיס" של להקת "דראונינג פול", או את "פארטי הארד" הגאוני של אנדרו WK. בשביל להיטים כאלה, אפילו בריטני היתה נותנת.