שתף קטע נבחר

סימון מחירים: לא מוותרים לקופאית
החובה לסמן את מחירם של מוצרים בחנויות רשומה אמנם בחוק, אך ברשתות השיווק מוצאים דרכים יצירתיות לעקוף אותה. כדאי לפקוח עיניים

בחודש מאי האחרון חזר על עצמו הטקס הקבוע: התעשיינים דרשו לצמצם את חובת סימון המחירים בטענה שהוא עולה כסף רב, ארגוני הצרכנים הוליכו אופוזיציה למהלך והעניין נרגע, לפחות עד הפעם הבאה.
אז על מה בעצם כל המהומה?
מעבר לוויכוח הגלוי - האם סימון מחירים מייקר או אינו מייקר את המצרכים - קיים ויכוח סמוי: מחיר המסומן באופן ברור על מוצר הוא "כרטיס הביקור" העיקרי של אותו מוצר כלפי הצרכן. דהיינו - המחיר הוא זה שיקבע אם הצרכן ירכוש את המוצר או לא. המחיר הגלוי גם מאפשר לצרכן להשוות בקלות את המוצר למוצרים מתחרים. לכן, אי סימון מוצרים שולל מהצרכנים את הזכות לערוך "קנייה נבונה".
הצרכן הנבון הוא אויבם של המצדדים בביטול הסימון. מבחינתם, עדיף צרכן המשוטט במרכול ואוסף מוצרים ללא בדיקה, שולף כרטיס אשראי ומשלם. ויחי האוברדראפט.
חה"כ לשעבר שושנה ארבלי-אלמוזלינו, בשבתה כיו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת ב-1991, הובילה את המהלך שבסופו חתם שר התעשייה והמסחר דאז, משה נסים, על צו הפיקוח על מצרכים ושירותים. צו זה מחייב כל בעל עסק לסמן מחיר על כל מוצר. פטורה מחובה זו שורה של מצרכים המפורטים בצו, שאת מחיריהם אפשר לסמן בדרכים אחרות: על המדף, בשלט מעל מיכל שהם מוחזקים בו ועוד. באלה היו כלולים, בין השאר, "משקאות קלים בבקבוקים המכילים 1 ליטר ומעלה המוצבים בבית העסק במעמד מיוחד למשקאות קלים", וגם "שמני סיכה לרכב באריזה עד 4 ליטר".
ב-1998 נפל דבר. התעשיינים פעלו לשינוי החוק כך שהוא יאפשר להם לפטור עוד מוצרים מחובת הסימון, אך שר התעשייה והמסחר דאז, נתן שרנסקי, עמד בלחצים. התיקון לחוק, שהוכנס בחודש יולי אותה שנה, לא רק שלא הרחיב את רשימת הפטורים אלא אף צימצם אותה. המשקאות הקלים, שמני הסיכה ואפילו מוצרים "רטובים" (כאלה שיש חשש כי מדבקת המחיר תנשור מהם) - כולם חייבים עתה בסימון מלא.

רק המדבקה קובעת

השמחה אינה שלמה, שכן רשימת המצרכים הפטורים מסימון ישיר עדיין כוללת מצרכים שאין סיבה הגיונית שלא יסומנו. מה, למשל, מייחד חלב ושוקו מקופסת גבינה? מדוע דווקא סוגי לחם שמחיריהם נמצאים בפיקוח – כלומר מסובסדים, כלומר נצרכים בעיקר בקרב השכבות החלשות בחברה – אין חובה לסמן? ומדוע פחית משקה קל הנמכרת מתוך מכונה אוטומטית לא תסומן כמו חברתה שעל מדף המרכול? הנה אתגר לארגוני הצרכנים.
כדאי להיות מודעים לאוצר קטן החבוי בצו זה. סעיף מפורש בו קובע, כי אם קיים הפרש בין מחיר המצרך המוצג עליו (או על המדף, לפי העניין) לבין מחירו בקופה, זכאי הצרכן לשלם את המחיר הנמוך מביניהם, בתנאי שקנה כמויות סבירות ממצרך זה (כלומר, לא ניסה לנצל את טעות החנות). אם הקופאית מתווכחת ומסרבת לפעול על פי החוק, אל תוותרו. הניסיון מלמד שמנהל המרכול לרוב מכיר היטב את זכויותיכם. הוא כבר יורה לקופאית כיצד לנהוג.

הנחות - לחברי מועדון בלבד

ועוד אזהרה שימושית. לא פעם אירע, שברשתות שיווק הפועלות גם כמועדוני חברים המעניקים הנחות לחבריהם, הונהגה שיטת סימון מחירים מקורית: המחיר על המצרך או המדף היה המחיר "כולל ההנחה לחברים". כאשר בא אדם שאינו חבר לקופה, הוא חויב אוטומטית בתוספת של אחוזים מסוימים על המחיר הגלוי.
לצרכנים שמחו על כך נאמר, כי בכניסה לחנות מוצב שלט המודיע ברבים כי למחיר שישלם קונה שאינו חבר במועדון יתווספו כך וכך אחוזים על מחיר המדף. לפיכך, המשיכו וטענו במרכולים הללו, אין מקום לטענותיהם של הצרכנים.
זוהי טענה מופרכת, שצו סימון המחירים עומד בסתירה מוחלטת לה. העיקרון החל על חנויות אלו זהה לזה החל על כל חנות בישראל, אפילו היא קיוסק באמצע המדבר. המחיר המוצג בגלוי הוא הקובע – וזהו. מועדון שרוצה לתת הנחות לחבריו, יתכבד ויפחית ממחיר המצרך את אחוזי ההנחה המתאימים. זה מה שעושה כל קופה רושמת, אוטומטית, בכל מרכול כאשר יש מבצע הנחות.

לפנייה לכתב/ת
ארכיון ידיעות אחרונות
נתן שנסקי. עמד בלחצים
ארכיון ידיעות אחרונות
מומלצים