אורח רגוע רואה כל פיגוע

המחזה "ויה דולורוזה", שכתב דיויד הר ב-1997, זכה להצלחה ועניין גדולים בניו יורק, למרות ואולי בגלל עיסוקו בסיכסוך המזרח-תיכוני מנקודת מבט אישית. בימים אלה מגיע המחזה לתיאטרון הקאמרי בביצועו יוצא הדופן של אוהד שחר. למרות שמדובר בהצגת יחיד (בניו יורק כיכב בה הר עצמו) - ולמרות שעל הבמה ניצב שחקן בודד המביא את הפרשנות שלו ושל הבמאי (עדנה מזי"א) לטקסט של הר - "ויה דולורוזה" בנוי כמעין שיחה על קו התפר שבין המבצע לקהל.
המחזה נכתב בעקבות ביקור של הר בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית. במהלך הביקור הוא נפגש עם אמנים ויוצרים, פוליטיקאים ואישי ציבור, מתנחלים ופלסטינאים. את המחזה כתב בגוף ראשון, כיומן מסע נוקב המעלה שאלות מהותיות לגבי הקיום הפרובלמטי משני צדי הסכסוך. המחזה מתייחד באופן שבו הוא שואל אלמנטים מפורמט הקולנוע התיעודי, ונתפס כמעין סרט תיעודי מומחז; הדמויות בו קיימות כולן בשמן האמיתי והמסע הוא מסע שהיה באמת. קל לשכוח כי מדובר בטקסט כתוב ונוח להאמין ששחר מספר, על הבמה, את סיפורו האישי האמיתי. המספר ב"ויה דולורוזה" הוא דיויד הר, אבל הגיבור, אם תרצו, הוא האזור הבעייתי שבו אנו חיים.

מדלג מעל בורות המכשולים

הטקסט של הר תורגם ברגישות ובדיוק על-ידי ענת גוב, והוא מציג את מלוא הספקטרום האידיאולוגי הקיים בישראל, לא לוקח צד בסכסוך ומנסה לשמור על אובייקטיביות מסוימת - בחירה שהופכת אותו אמין ובלתי מתנשא. לא פשוט להביא לבמה הישראלית מחזה המספר את חיינו, המוכרים עד מיאוס, מנקודת מבטו של זר. על פניו עשוי הניסיון הזה לעורר אנטגוניזם – שהרי "זר לא יבין" - אבל הר מצליח לנתר מעל המכשולים הכל-כך מתבקשים, ואינו משתמש בקריקטורות של המעורבים בסכסוך, השטחה של הדמויות והמצב, העדפה של צד מסוים או ניסיון לנפק פתרונות אינסטנט.
למרות זאת, מדובר בערב לא קל לעיכול, לא משום שהוא מציג לנו משהו חדש, אלא מכיוון שהוא מביא את הדברים מנקודת מבט נדירה, בלתי טעונה - נקודת מבטו של אורח לרגע שרואה את הדברים כפי שהם באמת ומנתח את המצב על כל הבלבול ואי-ההגיון שבו.
שחר מתברר כבחירה מצוינת לתפקיד, וגם מי שלא ירגישו בנוח עם המחזה ישמחו על נוכחותו, המעבירה את הדברים באמינות של מקור ראשון, של מי שראה אותם בעצמו. קשה שלא לחייך כששחר מספר על השיחות שניהל עם קית' לורנס וסיגל כהן (המועצה הבריטית), בני בגין, שולמית אלוני, חיידר עבד א-שאפי, ג'ורג' איברהים, חסיין ברגותי, ד"ר אלברט אגזריאן, ערן בניאל – הקורמים עור וגידים על הבמה, על מאפייניהם הייחודיים והאינטונציות הספציפיות. הר שואל מה עושה אותנו למי שאנחנו: המקום בו אנו גרים או מה שאנחנו חושבים? ומה חשוב יותר, אבנים או רעיונות? הוא טוען שכולנו רואים מה שאנחנו מעדיפים לראות ומוחקים את השאר, אבל יותר מכל הוא מעביר אותנו דרך המראה אל תוך השטחים, למקומות שאת הנעשה בהם אנחנו מעדיפים להדחיק על מנת להמשיך ולקיים את היומיום.