עמוס קלוזנר, סופר?

כבר בתחילת האוטוביוגרפיה של עמוס עוז מתגלה אבחנה ברורה בין טוב ורע. לא ברמת המוסר האישי, חלילה, אלא בהפניית אצבע מאשימה כלפי מי שהוא מכנה "המראיין המתנשף", ו"הקורא הרע" או במילותיו-שלו, במשפט הנפלא, המגלה בדיוק היכן עמוס עוז רוצה למקם את עצמו על מפת הספרות העולמית לדורותיה: "ומה, בעצם, מבקשים המראיינים המתנשפים האלה מנבוקוב וממני? מה רוצה הקורא הרע, הלא הוא הקורא העצל, והקורא הסוציולוגי, והקורא-הרכלן-המציצן?"
אז צריך להתווכח איתו מעט. לא בשמי. לא זכור לי שאני מתנשפת כשיוצא לי לראיין סופרים בסדר גודל של עמוס עוז ומעלה, ולא זכור לי שמישהו אי פעם אילץ את מר עוז, באיומים או בהטרדה, לומר דבר וחצי דבר למראיינים. או לקוראים. טובים או רעים. מלאכתו של סופר מסתיימת מרגע שיצירתו מונחת על המדפים, ומשם ואילך, כל הקריאות ראויות, כול קריאה מחמיצה אפשרות של קריאה אחרת, וככה זה בחיי ספרות. מסה קטנה של ז'וזה סאראמאגו על אודות הקריאה, שראוי היה לעוז לעיין בה, מדברת בדיוק בזה: שלעולם לא ייתכנו קריאות "שלמות" של דבר יצירה מורכב. ולפיכך גם לא ייתכן ששמחתו של המחבר בקריאה של מן דהוא תהיה שלמה, ורק אם המחבר נשאר מי שהיה בילדותו, על פי עדותו-שלו, "בגיל ארבע או חמש נעשיתי שחצן קטן ששני הוריו וכל עולם המבוגרים השקיעו בו ערבויות נרחבות והעניקו לו אשראי נדיב ליהירותו" – אפשר שבמקום להודות לכל קורא שלו על הטרחה, יחלקם ל"רעים" ול"טובים".
הקוראת האחת הזאת נותרה אדישה לגמרי אחרי 593 עמודים של אהבת-מלים עזה, שהיא – בקריירה המפוארת של עמוס עוז – תחליף לכלי המלאכה של אמנות הספרות: הרצון והיכולת לספר, לתאר, לחדש לקוראיו, טובים ורעים כאחד, איזו תובנה מעמיקה בתחום דקות הרגש, היכולת לברוא עולם חדש לגמרי בלשון חדשה לגמרי. כל זה לא יימצא גם כאן.

מאהב של מילים

הגיבורה האמיתית של הסיפור משולל המבנה, שנע קדימה ואחורה בקפיצות גחמניות, מרפרף על פני ההיסטוריה המשפחתית שני דורות אחורה ומגיע עד ימי ראשית המדינה ועוד קצת, היא אהבת הלשון. הכל מתחיל באהבה הזאת, שהנחילו לו אביו ואמו (בעיקר אביו), והכל גם נגמר בה. האם די באהבה הזאת כדי ליצור סיפור? לא בדיוק. היא תנאי הכרחי, אבל ממש לא מספיק. אולי פעם, כשמאהבי הלשון העברית צחצחו אותה כמין אגרטל נוי שבו השתקפה אחר כך דמותם המעטירה, די היה בכך כדי לבנות את תופעת עמוס עוז. ועכשיו? ממש לא.
במרכזו של סיפור הילדות של עמוס עוז, אך לא במרכז הספר שלו, ניצבת חידת התאבדותה של האם. כשקורא, טוב או רע, ניצב בפני אוטוביוגרפיה כזאת ופוגש את הקטע הבא, שיצוטט מיד, איך אפשר לדרוש ממנו שימשיך להאמין לסופר, שימשיך לבטוח בו שמלאכת סיפורו אינה נגועה בצורך מתמיד להתייפיף עד בנאליות מעיקה? תקראו בעצמכם:
"אולי משהו בהבטחות הילדות כבר היה נגוע מראש באיזה קרום רע, קרום רומנטי-רעיל שחיבר בין מוזות למוות? משהו בתפריט המזוקק מדי של גימנסיה 'תרבות'? או אולי היה זה איזה תו בורגני-סלבי, תו מלנכולי אשר שנים מעטות לאחר מות אמי שוב פגשתי בו בין דפי צ'כוב וטורגנייב ובסיפורי גנסין וקצת גם בשירי רחל? משהו שגרם לאמי, כיוון שהחיים לא מילאו אף אחת מהבטחות נעוריה, לצייר לעצמה את המוות בדמות מאהב מסעיר אך גם חוסה ומרגיע, מאהב אחרון, מאהב מוזי שיחבוש סוף סוף את פצעי ליבה הבודד? זה שנים רבות אני מתחקה על עקבותיו של הרוצח הזקן הזה, מפתה ממולח ועתיק יומין, ישיש אשמאי ומגואל, נעווה מרוב זוקן אבל מתחזה שוב ושוב לנסיך חלומות רענן. זה ציידם הערמומי של שבורי הלב. זה המחזר-הערפד שקולו מתוק-מריר כקול מיתר עמום של צ'לו בלילות בדידות: נוכל קטיפתי, מעודן, אמן תחבולות, חלילן קסמים המושך אל חיק אדרת המשי שלו את המיואשים ואת הבודדים. רוצח סדרתי עתיק יומין של נפשות נכזבות".
מה לעשות באוסף הדימויים החבוט, המשומש, המקומט הזה? לומר שזה מה שיש: ערימה ענקית של דימויים לגמרי לא מחוייבים משתלטת כאן על כל מה שיש לעוז לומר. ויש לו מעט מאוד לומר. פיסות נוסטלגיה ירושלמיות של לפני היות המדינה הופכות במגע הקסם שלו לקלישאות מתנחמדות, כאלו שיפיקו מקורא בינוני-מינוס אנחות געגועים והתרפקות על מה שמעולם לא היה, כי עוז אינו מחייה כאן זכרונות, אלא רק מרפרר אליהם מתוך ראייה מאוחרת, קבורה מתחת לערוגות הנוי המילולי שאסף בשדה כבוגר: השוו כל עמוד כאן, כולל מה שמתרחש בעמודים 98-100 והוא נסיון משונה לכתוב כמו ס. יזהר, ל"מקדמות", ספר זכרונות הילדות של יזהר עצמו - אין קורא שמכיר את שני הספרים וזקוק לתיווך מיוחד כדי להבין מתוך מה שואב זכרון הילדות את כוחו, ומתי סופר יכול להפיח בו חיים בהצלחה: כשהוא נשאב אל המצב הילדי, כשהוא מתבונן לעומק, כשהוא מנסה לפענח את הזולת הנעלם הזה, שהיה פעם ילד.
אבל בעולמו של עוז אין זולת. יש רק מלים והיררכיות של חשיבות. הדוד קלוזנר חשוב יותר מסבא, כי הדוד קלוזנר הריהו אינטלקטואל וסבא, בעוונותיו, סוחר בדים שלשונו העברית עילגת. כרגיל, ובדיוק כמו ב"פה ושם בארץ ישראל" וב"קופסה שחורה", עוז חירש לגמרי ללשונות של זרים, של מהגרים, וליופי הלא-אגרטלי הטמון בהם.

לא כל קרפיון הוא מובי דיק

אין כמעט ילדים בזכרונות הילדות של עוז. היה בן יחיד, כנראה לא היה אהוב על בני גילו, ודמויות ההזדהות שלו בספר הזה הם מבוגרים נערצים. מכוח מה? מפני שיצרו מלים. כך מטיילים להם טשרניחובסקי ועגנון בין דפי הסיפור, מפני שהם "חשובים". לא מפני שיש להם נגיעה ישירה לחוויות ילדות מרכזיות, כי הללו פשוט לא מצויות כאן. מה שכן מצוי: הפער העצום שבין הבנאליות של התיאור לנשגבות של הלשון מעיק, מרגיז, מרתיח אפילו. לא כל חבטת כסתות היא פרק מ"דון קיחוטה". לא כל קרפיון ששט באמבטיה הוא מובי דיק. לא כל שתיקה היא "גריגור סמסאית". לא כל מכירת ספרים לשם קניית מצרכים לשבת צריכה להפוך לדימוי גבו השחוח של אבא לזה של אברהם אבינו רגע לפני העקידה. וגם אם באמת ישב הילד עוז או לא ישב על ברכיו של טשרניחובסקי - ולמי אכפת? - לא בהכרח נוצר כאן קשר כשל "פושקין הנושק לטולסטוי הפעוט".
מתישהו ברח מן הבית המעיק שלו לקיבוץ חולדה, וב"מתישהו הזה" פחות או יותר, מסתכמת אוטוביוגרפיה של האיש שתלה על דלת חדרו, בגיל חמש וקצת, שלט ובו כתוב "עמוס קלוזנר, סופר".
לידיעת קוראיו של עמוס עוז מבין הפסיכולוגים: בעמוד 253 חבוי תיאור מרתק של גרעין האישיות הנרציסטית: עוז מדווח על זכרון ראשוני של ינוקא מצולם. "מה חש התינוק? על כך אני יכול להעיד די בדיוק כי ירשתי מן התינוק ההוא את מה שהרגיש באותו רגע: חדווה פולחת, חדווהההה (כך במקור, א.מ.) פרועה, מסחררת, הנובעת מכך שכל הקהל מרוכז לרגע רק בו, מופתע ממנו, נהנה ממנו, מצביע עליו. ועם זאת – ובלי סתירה – הפעוט גם מפוחד והמום כולו מהמון-תשומת-ליבם, שהוא צר מלהכיל אותה, וקצת גם נעלב מצחוקיהם..."
באמת שלא יפה להעליב, אבל הרגש האנושי היחיד שהתעורר בי לאורך הקריאה הוא צורך בסיסי לפהק מדי כמה שורות. ברור שהאשמה נעוצה בי. אני אוהבת שמספרים לי סיפור, לא רכילותי בכלל, ושמספרים אותו היטב. בין הרומנטיזציה של המוות להערצה העצמית של המחבר, לא מצאתי דבר כזה. מכאן שעל פי עוז אני ודאי קוראת רעה, רעה מאוד. באמונתו יחיה, ובה יעשה חיל.

"סיפור על אהבה וחושך", עמוס עוז, הוצאת כתר, 593 עמודים