מביסים את גילם

חברי להקת תיסלם חצו לפני שנים אחדות את גיל ה-40, אבל במופע האיחוד החד-פעמי שהתקיים אמש (יום ג') במועדון הבארבי בתל-אביב הם נראו ונשמעו כמו חבורת מוזיקאים צעירה ואנרגטית, שנחושה לעשות-את-זה. ה"בארבי" התמלא עד אפס מקום: בני משפחה, חברים קרובים, קולגות, סאונדמנים, בעלי אולפנים, מנהלי חברות תקליטים ואנשי תעשייה ותיקים התייצבו כדי לחזות במופע. אפילו חברי להקות עבר מצליחות (דני סנדרסון, אפרים שמיר וגידי גוב, יובל בנאי ושלומי ברכה), וכמעט כל מי שהיה מעורב בקריירה של תיסלם, בא לחלוק כבוד, והרחבה התמלאה בצ'טים אינסופיים.

אחרי שעת המתנה לא קלה, כשלרגע נדמה היה שאם תיכנס עוד נפש חיה למועדון לא יישאר אוויר לנשימה, הם עלו לבמה. המראה הראשוני, בעיקר לנוכח דימוי הטינאייג'-לנצח שמקושר אליהם, הבהיל לרגע והזכיר סממנים של ספיינאל טאפ, כי אחרי הכל, עברו כמעט 22 שנה מאז צילום עטיפת אלבום הבכורה. אבל חברי תיסלם הצליחו להשתחרר במהרה ולהזכיר חיילי מילואים שבאים לכנס פלוגה שמתקיים אחת לעשר שנים, ויושי שדה לא הפסיק לחייך.

להיטי רוקנרול עשויים כהלכה

ההתחלה היתה נהדרת. הם פתחו עם שורה של להיטי רוקנרול ישראלי עשויים כהלכה - "על הבמה", "מעשנים ביחד", "המנקה בחלון", "תפסיק לכוון אלי" - ונשמעו אגרסיביים במיוחד, וזה, איך לא, לטובה. סביר להניח שבגילם, ובכפוף לעיסוקיהם השוטפים כבעלי אולפנים, מפיקים ואנשי עסקים, חברי תיסלם לא מקדישים שעות רבות לנגינה יומיומית, אבל הם נשמעו טוב כמעט לאורך כל הערב, בעיקר חטיבת הקצב שלהם. סמי אבזרדל, עם אותו מבט גאנגסטרי נושן וקשוח, הוכיח שוב כי הוא מתופף רוק נדיר, וצוף פילוסוף, שהיה מלא באדרנלין, זז על הבמה בחיוניות ובאובססיביות כובשת, כאילו השנה היא 1982, וניגן פשוט פנטסטי. אחרי שדני בסן הסביר לכולם כי הם התאחדו בשביל הכיף ולא למען הכסף, הם המשיכו עם שורה של להיטים גדולים: "כלניות", "בוקר של כיף", "כבר הסתיו עכשיו", "פרצופה של המדינה" (בביצוע מרשים במיוחד), "שנה שניה" ו"חצבים פורחים", שהיה, במובן מסוים, לשיאו של המופע עם ביצוע ווקאלי סוחף של בסן.

פיל קולינס, דרכנו ושירה בציבור

הבלדות, לעומת זאת, היו פחות מחודדות והדוקות, בעיקר הגירסה א-לה פיל קולינס של "לראות אותה היום" (מה רע בוורסיה המקורית?), אבל גם "יש לך אותי" שנוגן בהדרן, סבל מתסמונת זהה. עם זאת, המופע הזכיר כי השלם בתיסלם היה באמת גדול מסך החלקים, והסך הכל חשוב יותר מן הפרטים הקטנים. היה בהם - ויש עדיין - איזון מוזר בין הומור, ציניות ואנרגיה מלהיבה (קשה להישאר אדיש למראה אשדות ובסן שרים באותו המיקרופון את "רדיו חזק"), לבין רצינות, סאונד מוצק ורומנטיקה, שמצליחים בערב טוב (כמו אמש) לנער את המאזין מאדישותו.

אחרי קריאות ה"רוק-יי-נרול" המיתולוגיות במבטא האנגלו-סקסי, הגיעה שעת ההדרנים, והיו לא פחות מארבעה. אחד מהם כלל ביצוע רועש ולא מהוקצע במיוחד ל"דרכנו", שהיה, בעיקר, מצחיק. גידי גוב אפילו מחא כפיים בהתלהבות, ודני סנדרסון, שישב על סולם קרוב לבר, הביט ברצינות תמוהה במתרחש. לפני ההדרן השלישי עלה יאיר ניצני והקסים בניסיונו לערוך שירה בציבור עם אי אלו שירי להקות צבאיות ובליווי שערורייתי של נגינת פסנתר. מה שממחיש כי חברי תיסלם - איך שלא מסתכלים על זה - הביסו אמש את גילם.