שולטת בשלט

פרקי ה-1 באפריל של "דרו קארי" כבר הפכו מזמן לטרייד מארק. פרקים מטורפים עוד יותר מהרגיל, בהם שותלים יוצרי הסידרה המוני תוספות שלא היו מוצאות את עצמן בפריים טיים אמריקאי בשבוע רגיל. החל מהחלפת קולות של דמויות, דרך הלבשתן בבגדים משונים או החלפת כל הקאסט בקופים מעופפים - בפרקים האלה ידוע שאי אפשר לצפות לשום דבר, כי המציאות תמיד תבוא לנשוך אתכם בתחת.

בשנים האחרונות נוסף מימד נוסף לפרקים המיוחדים: משתתפי "של מי השורה" האמריקאית בהנחייתו של דרו קארי, שבה משתתף גם ראיין סטיילס, שמשחק את לואיס ב"דרו קארי", פולשים לסט של "דרו קארי" ונדחפים לכל חור. אחת התוצאות היא ששחקני הסידרה הקבועים נדרשים לאלתר ממש כמו ב"של מי השורה", רק שכאן זה לייב, ובלי עורך סלחני שמעיף את הפאשלות החוצה. זה גם הרגע שבו מתגלה מי קומיקאי גדול באמת ומי סתם קופא תחת לחץ, וכבר אמרתי בעבר שהכוסית של הסידרה, קרי כריסטה מילר (שמגלמת את קייט אובראיין), כושלת בתחום הזה פעם אחרי פעם.

בארצות הברית מתבקשים הצופים לאסוף את כל הטעויות שהם רואים, וזוכה אחד מאושר מקבל גם המון כסף וגם פרסים משונים, כמו משחק באולינג עם דרו. כאן בישראל ניסינו לארגן עבורכם מבצע מקביל, במסגרות הז'אנר, ולכן אצלנו הפרסים קצת יותר צנועים. את כל הפרטים על המבצע תוכלו למצוא בעמוד 69, ורק אזהרה קטנה: תשחקו הוגן, אל תנסו למצוא את הטעויות שמישהו אחר כבר מצא.

חובה

אחרי תקופה שאפילו ערוץ +YES" נהיה קצת משעמם, הגיעה אלינו ביום שלישי האחרון "מטרו סקס", והוכיחה שדווקא מהבריטים תבוא הישועה, ועוד איזו ישועה מצוינת זאת תהיה.

למי שהפסיד, "מטרו סקס" היא הסידרה הכי מעוצבת, צבעונית ומגניבה שייצא לכם לראות בקרוב. היצירה האמורה עוסקת בעולמו של קוואמי, נער לונדוני צעיר ואולטרה-מגניב שגדל רוב חייו אצל שני אבות, אחד הכי הומו שאתם יכולים לדמיין, שעובד במספרה צבעונית מקסימה ומאוד, איך נגיד את זה, פתוחה מבחינה מינית ומבלה את רוב ימיו על רולר בליידס, והשני מפיק מוסיקלי, לפי מה שהצלחתי להבין. לפני שנתיים ההורים של קוואמי נפרדו לו, והוא עדיין לא התייאש סופית מהרעיון להחזיר אותם לגור יחד.

בין לבין יש לו דודה לסבית שגרה עם החברה שלה ושני ילדיהן, שני חברים הכי טובים שאחד מהם מאוהב באבא שלו (של קוואמי) וסובל מתא משפחתי לא מתפקד במיוחד, והשני מנהל מערכת יחסים מוזרה במיוחד עם אחד העובדים של אבא של קוואמי. הכל קורה שם, מהיר וצבעוני, עם תצוגה עדכנית של הדגמים הכי שווים של טלפונים סלולריים ובגדי מועדונים. בקיצור: שמח. אל תרשו לעצמכם להפסיד, אחרת לא תבינו למה כל כך חבל שיש רק שישה פרקים.

ימי שלישי, 22.25, ערוץ +YES".

כמה כחול ואדום כבר אפשר?

"הבית הלבן" סוגרת השבוע את עונתה השנייה אצלנו, וכמעט מתפוצצת מעודף פטריוטיות. אחרי שבעונה הקודמת היה נדמה שיותר מליצי מזה כבר לא יכול להיות, באה העונה השנייה, ובעיקר הפרקים האחרונים שלה, והוכיחה שלא רק שקודם לא עברנו את הגבול, אפילו לא התקרבנו אליו. אבל למרות התלונה שבפתיחה (אני פשוט לא יכולה להתאפק, אה?), גם העונה הזו הצטיינה בקווי עלילה מעניינים והכי חשוב - בדיאלוגים, מהשנונים שנראו על מסכנו הקטנטן.

חלק מהשינויים לקראת העונה הזו כללו את הגדלת חלקה של ג'נל מולוני המעולה מאוד, היא דונה, מזכירתו של ג'וש (הוא ברדלי וויטפורד). בעונה הקודמת היא כמעט ולא פתחה את הפה, הפעם היא קיבלה יותר ויותר פוקוס, והמתח המיני בינה לבין ג'וש (שהוא, ולא סאם סיבורן, הוא חבר הצוות הבכיר החביב עלי) קיבל נפח מהותי בעלילה. אך בעצם נראה שהתפקיד שיעדו לה המפיקים הוא אחר: דונה היא קולו של האזרח הקטן, זה שלא מבין למה צריך לתת מכספי המסים שלו למקסיקו, ואיך בדיוק משפיעים יחסי הכוחות הפוליטיים על איכות בתי הספר. דונה שואלת את השאלות הכי פשוטות בצורה מאוד לא טיפשית, וגורמת לא פעם לצוות המשרד (ובעיקר לג'וש) להתפתל בנסיונות למצוא את המניע האמיתי למעשים שלהם.

העונה הבאה תגיע אלינו כנראה בספטמבר, אם ירצו PCI, לכל מי שכבר מתגעגע. בינתיים בטח נקבל שידורים חוזרים מלוא החופן, עד שמראה פרצופו של מרטין שין יעשה לנו להקיא. למרבה המזל יש לנו את רוב לאו, שיאזן אותו.