טקסי-שטן? כסף, רוק-כבד וחינוך.

מתחילת שנות ה-70 ובמהלך שנות ה-80 הוצגו ברחבי העולם מופעי מוזיקה בסגנון שקיבל את השם "רוק-כבד". למופעי רוק אלה היו אלפי מעריצים, רובם בגיל הנעורים. המחנה השמרני - הורים, מחנכים ומוסדות דת למיניהם יצאו נגד הופעות אלה בטענה שבמופעים מתקימים טקסי פולחן של כת השטן.

תאור מתוך הופעה -
"על הבמה שרועה אשה בלונדינית וסביבה משתוללים שלושה גברים, שלבושם שחור ופניהם מאופרים בצורה מפלצתית משהו. ברקע מוזיקת קצב רועמת, מהירה, זועמת ואלימה. השיר ששרים שלושת הגברים, אגב ריקוד דרמטי, מכיל מילים כמו: רצח…דם…שטן ומוות. השיר, אגב, מסתיים בקטע פולחני, העשוי בצורה כה מקצועית ומשכנעת עד כי לרגע ארוך נדמה ששלושת הגברים נועצים פגיונות בגוף האשה ולבסוף אף…נועצים את שינהם בבשרה".
הופעותיהן של להקות הרוק-הכבד היו מעין פולקלור חשיבתי הכולל הצגות תאטרליות אקסטרווגנטיות מלוות בתעלולי פירוטכניקה ואלקטרוניקה מדהימים (יחסית לתקופה), קרי, פולקלור חזותי.
Alice Cooper נורה לבמה מתותח, ארתור בראון שרף את בגדיו והתעופף בגובה 6 מטר מעל הקהל. להקות כמו "Kiss", "Motley Crue", "Slayer" ו"Venom" עלו לבמה לבושים בגדים שחורים מעוטרים בניטים, פניהם היו מאופרים בכבדות בצבעי שחור לבן ואדום, במהלך ההופעה הוצגו אביזרים כמו גולגולות אדם, גליונטינות, צלב ה"אנטי קרייס" (צלב הפוך) ונחשי ענק. אחדים משיאי המופע כללו שחיטת תרנגולות וזריקת בשר לקהל, השפרצת צבע אדום על הבמה ואל הקהל במטרה ליצור אשליה של דם.
הלהקות ראו בהופעות מעין הצגת תיאטרון ומקור פרנסה. ההורים והמחנכים פחדו ושנאו את להקות הרוק-הכבד בטענה שההופעות הן טקסים של כת השטן. דברים אלה חוזקו ע"י התדמית הציבורית שהלהקות דאגו לטפח לעצמן: בצילומים מהתקופה הם ניראים בפוזה מאימת ומפחידה, מאופרים, לבושים שחור, בעיקר מעילי עור, ולצידם רובי צעצוע, גולגלות, דם, סכינים וחרבות מאותרות. גם מבחינה ההתנהגותית הם הצטיירו כאלימים ומופרעים. על עטיפות האלבומים צולמו וצוירו מפלצות ודימויים כביכול בעלי הקשרים שטניים.
מסיבות אלה נעשו נסיונות מצד "המחנה השמרני" להחרים, להשתיק ולצנזר או לאסור על קיומם של הלהקות, וזה בדיוק מה שרצו להקות הרוק-הכבד - יחסי-ציבור חינם. ככל שתגבר התנגדות המבוגרים תגבר ההערצה של הנוער, כשמרד הנעורים מתבטא בשנאה למה שהמבוגרים אוהבים ואהבה למה שהמבוגרים שונאים. ההתנגדות הציבורית לאמנות הרוק הכבד, הכניסה ללהקות יותר כסף וגרמה להם לעשות יותר "הצגות" בנושאים שהמבוגרים שונאים, "הצגות" יותר אלימות, יותר מוזיקה וטקסטים על אלימות, מוות וכת השטן, יותר תמונות ועטיפות אלבומים שהמבוגרים שנאו לראות - יותר מעריצים, קרי, יותר כסף.
ככל שעשו יותר "רעש" נגד הלהקות, מיקדו בהם יותר תשומת-לב.
להקת "Kiss" שהופיעה כשחבריה מחופשים לדמויות קומיקס זכתה ליחסי ציבור מצוינים ממוסדות הדת שכינו אותם "שליחי השטן" ולמעשה לא הבינו את האופי התאטרלי של הלהקה. להקות הרוק-הכבד עשו הרבה מאוד כדי שנציגי המוסר עלי אדמות יתעוררו נגדם, האחרונים בחשש ומחוסר הבנה של המצב הקצינו עוד יותר את דעתם ויש שטענו למסרים סמויים בשירים, לשטיפת מוח ע"י טכנולוגיה מתקדמת כגון השמעת שיר לאחור או היפנוזה באמצעות המוזיקה, דברים אלו הוכחו מעל לכל ספק כלא נכונים.
להקות הרוק-הכבד הכחישו בתוקף שיש להם כוונות או מסרים מעבר להצגה שתספק בידור להמונים, ופרנסה לחברי הלהקה. חבר להקת W.A.S.P אמר בזמנו " אנחנו מתיזים דם על הבמה ומשליחים נתחי בשר אל תוך הקהל, מסר? - לא, אנחנו לא מתימרים להביא מסרים גדולים אלא רק לבדר, לעשות לאנשים "גוד טיים". Alice Cooper הוסיף והסביר "הדברים שעשיתי עם נחשים וכל השאר נועדו לעורר תגובה נסערת אצל אנשים, כלל לא אכפת לי אם התגובה תהיה חיובית או שלילית- כל עוד אנשים מתיחסים אלינו, באים להופעות וקונים אלבומים".
התכנים, המילים של השירים שמבוצעים ע"י רבות מלהקות הרוק הכבד עומדים במקרים רבים בניגוד לדימוי החיצוני השטני והאלים אותו דאגו לטפח לעצמם הלהקות. להקת Iron Maiden לדוגמא שאבה, לא פעם, השראה לשיריה מספרים של פרנק הרברט, אליסטייר מקלין, רוברט היינלין וסמואל טיילור קולרידג', שהוא אחד מהמשוררים הגדולים של אנגליה. ללהקת Metallica יש שיר בשם Creeping Death המספר על מכת בכורות (שיר מומלץ לליל הסדר).
בניגוד לז'אנרים אחרים במוזיקה, להקות רוק כבד רבות לוקחות על עצמן במקרים רבים, את תפקיד הנביא העיוור המוכיח בשער את ההמונים שלמרות שעיניהם פקוחות הם לא רואים, ולשם כך הן נאלצות לנקוט באמצעים קיצוניים. לכן הפרובוקציות, כביכול, שלהקות הרוק הכבד עושות הם לא תמיד אך ורק בכדי לבדר אלא גם על מנת להעלות על הפרק נושאים קשים שאמנים מז'אנרים אחרים לא מתעסקים איתם. המטרה היא אומנם לזעזע, אך גם רק על-מנת לגרות מחשבה ולהביא אנשים לתגובות על דברים שבדרך כלל היו מתעלמים מהם.
לדוגמא: השיר suicide solution - "תמיסת ההתאבדות" של Ozzy Osbourne (שרבים מתרגמים בטעות כ"הפתרון הוא התאבדות") הוא בעצם שיר שמדבר על הסכנות הטמונות בשימוש ובערבוב של אלכוהול.
בשנות ה90- ובימינו הנציג הבולט ביותר של האסכולה הפרובוקטיבית ברוק הכבד הוא Marylin Manson (כשהפרובוקציה מתחילה כבר בשם - שילוב של דוגמנית/שחקנית ורוצח סידרתי) שהצליח להרגיז ולהסעיר את הממסד הדתי וההורים לא פעם.
לעומתו להקות רבות ברוק הכבד של ימנו כגון - Virgin steele, Rhapsody, Nightwish, Voice, Whiteskull, Edguy שרות על אגדות עממיות, סיפורי פנטזיה ומיתולוגיה. בסיפורי השירים של הלהקות מופיעים גיבורים הנלחמים בדרקונים, מצילים את העולם או יוצאים למסעות למקומות מסוכנים במטרה לחפש הרפתקה או פרנסה ואוכל למען המשפחות, אותן הם השאירו מאחור. הגיבורים לא פעם מתים, טובעים או נספים בקרב למען המולדת, המלך האהוב, המשפחה או אהובה שלמענה הם מוכנים להלחם עד טיפת דמם האחרונה. ( ושיקום המחנך שיטען שאלה מסרים שלילים או לא חינוכיים, מה עדיף טראנס?).

להקות נורדיות רבות שרות על גיבורים ויקינגים בדיוק כמו שבארץ שרו על יואל משה סלומון, דויד המלך, שיר החובש וכדו'. להקת Virgin Steele הוציאה בשנים האחרונות שני אלבומים בשם "atreus-act I, II The house of" שהם אופרת רוק-כבד על סיפור מהמיתולוגיה היוונית המתרחש אחרי מלחמת טרויה - המלך אגממנון חוזר הביתה ממלחמת טרויה, אחרי שניצח במלחמה. מיד עם שובו הביתה הוא נרצח ע"י אשתו, קליטמנסטרה והמאהב שלה אגיסטוס. אגממנון נרצח כנקמה, אשתו נקמה בו מכיוון שבצאתו למלחמת טרויה הוא הקריב את ביתם אפיגיניה, להצלחה בקרב. אגיסטוס נקם באגממנון מכיוון שאביו של אגממנון, אטריאס, רצח את שלושה-עשר אחיו של אגיסטוס כשגילה שאביהם, תיאסטיס, גנב לו (לאטריאס) את אשתו הראשונה. בחלק השני של הסיפור מתפללים תושבי העיר לשובו של אורסטיס, בנו של אגממנון, מכיוון שאין הם מרוצים מהשליטים החדשים. עם שובו של אורסטיס הוא הורג את אימו והמאהב שלה ובכך נוקם את מות אביו. זהו סיפור על הקללה שרובצת על בית-אגממנון. על עטיפת האלבום רואים ציור יווני (במקור הופיע על צלחת מהתקופה היוונית) של מרכבת סוסים ועליה לוחם יווני בזמן הסתערות.
על עטיפת האלבום trapped in anguish של להקת Voice ישנו פסל בסגנון יווני עתיק, הפסל במקורו נוצר ע"י משפחת פסלים רודיים (הגסאנדרוס, אתנודורוס ופולידורוס) שחיו באמצע המאה הראשונה לפני הספירה. הדמויות בפסל הם של לאוקון ושני בניו ברגעיהם האחרונים. לאוקון היה הכוהן בעיר טרויה, ע"פ המיתולוגיה התנגד לאוקון נמרצות להכנסת "הסוס הטרויני" שהשאירו היוונים במתנה לטרוינים, לתוך העיר טרויה. לאוקון טען שיש להרוס מיד את הסוס מכיוון שבסוס טמנו היוונים פח לטרוינים. שני נחשים הגיחו לפתע מהים וזחלו אל לאוקון וחנקו אותו ואת שני בניו למוות, זהו הרגע המונצח בפסל. לאחר מותם נפלה אימה על תושבי העיר טרויה, שראו מה יעשה לאיש שיתנגד להכנסת הסוס לעיר, והם מהרו להכניס את הסוס לעיר. שאר הסיפור על נפילת טרויה והלוחמים שהתחבאו בתוך הסוס כבר ידוע לכל. כיום ניצב הפסל המקורי בוותיקן אחרי שאבד ונמצא בשנית ב1506- ברומא (והנה דרך מדהימה ללמוד וללמד על המיתולוגיה היוונית). הצבת הפסל על עטיפת אלבום בסגנון רוק-כבד היא אולי מעין התרסה או אמירה: "אולי היום אתם חושבים שאנחנו טועים והמוזיקה שלנו גרועה אבל בעתיד, בדיעבד, תבינו שאנחנו הצודקים כמו שלאוקון צדק, ובעתיד שיסתכלו עלינו יאמרו : הם מדהימים".
לכן: הורים, מחנכים, מבקרי תרבות, סוציולוגים ואנשי דת וממסד –
לפני שאתם שופטים ומאשימים (ומונעים מלהקות להופיע בארץ) כדאי שתכירו ותבינו כיצד עובדת הכלכלה הקפיטליסטית וכדאי שתתעמקו קצת בתכנים של הרוק הכבד על מנת שתדעו שיש המון מה ללמוד וללמד מהרוק הכבד. אל תסתכלו על הקנקן אלה על מה שיש בתוכו ואל תשפטו דיסק או להקה רק ע"פ העטיפות של האלבומים או התמונות, אלא ע"פ התכנים והמילים.
נ.ב. - המלצה : כדאי שתתכוננו ותתחילו ללמד חינוך מיני כי הפרובוקציה הבאה כבר בדרך ושמה: Rockbitch .


(תודה לכרמית מזרחי מ Metal Hammer שתיקנה, הוסיפה והעירה )