יהיה גדול. יהיה קטן

יש סיכוי

גם ההקדמה הדביקה של מני פאר לא הצליחה להסוות את המסקנה הכל כך ברורה: "נדליק ביחד נר" שאותו תשיר שרית חדד בתחרות האירוויזיון בחודש מאי, הולך להיות להיט מקומי ענק ומועמד ודאי להגיע לעשרת הגדולים בתחרות האירופאית. חציו עברית, חציו אנגלית, הלחן של צביקה פיק, הטקסט של יואב גינאי – הוא נתפס בשמיעה ראשונה ויש בו את כל המרכיבים החיוניים לעשות רעש בתחרות הממש לא חשובה הזאת, שהשנה – לאור מצבנו המסוים – תרתק אותנו יותר מתמיד. עם זאת, חסר בו את האלמנט הפרחי-כוחני (עיין ערך דיוה ואבאניבי) כדי לחולל מהומה של ממש, מה גם שלמעט הפוליטיקה הפנים-תחרותית, שתפעל לרעתנו השנה, גם המקצב האיטי שלו קצת יקשה את מלאכת השגת הדוז-פואה. עם זאת, שירה מלאת נשמה וסילסולים של חדד ביום טוב עשויים לשנות את כל התמונה. (ארי קטורזה)

אין סיכוי

מה בדיוק נדרש כדי לקחת את האירוויזיון? מה שפחות, אבל ל"נדליק ביחד נר" יש אפילו פחות. השיר הוא שטאנץ אירוויזיוני מושלם, מושלם מדי, מהסוג שחולף בשקט מתחת לרדאר ועדות השופטים ברחבי אירופה. הוא מבצע את הפירואט האירוויזיוני הקטן שלו – בית שקט מדגם בלדה ופיזמון כמו-סוחף, כמו-איצטדיוני, כשבאותו כסף קיבלנו הפעם גם מעברון כמעט מקורי בין הבית לפזמון – אלא שהשטאנץ האירוויזיוני של השיר כה מושלם בסוגו, עד שאין סיכוי שמשהו מזה ייזכר אצל מישהו, איפשהו, גם חצי דקה לאחר ההשמעה הראשונה והאחרונה. כדי לקחת את האירוויזיון נדרש תימרון רק טיפה יותר מתוחכם: שיר שחי ונושם ברווחה בתוך השטאנץ, ועדיין נותן לו טוויסט קטן, כיפוף קל, בעיטה נינוחה. למשל "דיווה". אבל "נדליק ביחד נר" הוא כל כך ולחלוטין שטאנץ, כל כך נטול מעוף מינימלי שיאפשר לו להגביה טוס – ולו במילימטרים ספורים – מעל ערימת הקש האירוויזיונית הממוצעת, עד שלא נותרת (גם לאירופאים, למעשה) אלא נחמה אחת בלבד: לפחות לא שלחנו להם את "דרכנו". (רענן שקד)

יש תקווה

דווקא כשהגיע התור של שרית חדד להפוך ליקירת העם הזה, באה "התקווה" והפריעה לה. המון רב עמד ושר את ההמנון בכיכר הסמוכה לביתי שעה שזו הופיעה על המסך, נרגשת וסמוקה. בעצם, אני לא ממש יודע מה היה שם בכיכר שמתחת לחלוני הדרומי. בדיוק סיימו את האירוע ואף אחד לא הסכים לענות לי כשניסיתי לברר מהמרפסת. לרחוב אני בטח לא יורד – לא בשבוע האחרון, בכל אופן. לא בטיחותי. והיו המון אנשים. נראה כמו הפגנה. כנראה רצו משהו. לא יודע מה בדיוק. והיו שם כל מיני זמרים שאף אחד לא מכיר. והרבה שוטרים והרבה שוטרות. ולא היה איפה להחנות. והמזגן לא עבד. ולמרות שסגרתי את החלונות והגברתי את הווליום, לא הצלחתי להתרכז בנרות של חדד. וההמנון לא ויתר ואילץ אותי לעמוד.

מדובר באינסטינקט. כמו חיה. אז עמדתי, מזיע והכל, מול שרית חדד, בחורה נחמדה באמת, והקשבתי בפעם הראשונה להמנון. היה נחמד. ולא מצאתי הבדל בין מה שעלה מהרחוב לבין מה שניפק המסך. תקווה נשמעת תמיד אותו דבר. גם אם לראשון היה באמת למה לצפות, וגם אם האחרון יודע שהכל אבוד. (שחר מגן)

אין תקווה

גם במקומות בהם דרוש לצקת חומרים ממוחזרים לתוך שבלונה שחוקה ותו לא, צריך לדעת איפה הגבול. מה שעשה צביקה פיק ב"נדליק ביחד נר" הוא יותר ממביך. לא משנה אם שרית חדד תהיה במיטבה, אם תיתן הופעה משכנעת ללא קמצוץ של זיוף או חריקות בסלסולים, הלחן יישאר אותו לחן משומש, משמים ומפוהק ששמענו מאות פעמים מפיהם של אינספור מבצעים אירלנדיים, איסלנדיים, ספרדיים ומי לא בעצם. ויש פזמון באנגלית. אז מה? דווקא בעידן בו אין כמעט מדינה ששולחת שיר בשפתה הרשמית והאנגלית מושרת בפי כל, שיגור שיר נוסחתי להחריד הוא מתכון כמעט בטוח להיבלעותו בין כפיליו האיומים לא פחות וסיום אי שם במקומות 15 עד 20. כבר כמה שנים, אם מישהו שכח, שהדירוג מתבצע בהצבעה טלפונית על-ידי מיליוני צופים באירופה. המדינה שתנצח היא זו שתשכיל לשלוח שיר שדור ה-MTV יעכל, זו שתתאים את עצמה למידות ה"דאנס פלור צ'ארט", שתביא את היציאה. המדינה הזאת לא תהיה ישראל, ככל הנראה. "דיווה" היתה יציאה. כל כך חבל שהצמד הבאמת מוכשר שהביא את דנה אינטרנשיונל למעמד בו יכלה לשאוג "סי יו אין ג'רוזלם נקסט ייר" בחר לחזור במנהרת הזמן לאייטיז. האמת, מי בכלל היה מסכים להגיע לירושלים? (איתי קרני)

יש אנגלית

"אבניבי", "הללויה" ו"דיווה" הם הדוגמאות המוצלחות לתחמונים הישראליים באירוויזיון בעשרות השנים האחרונות. כך, מבלי שירגישו, תחבנו לגויים מילים שהם מבינים, כדי שיצביעו עבורנו. הפעם, כמו בפריצה למחנה פליטים, אין שום משחק מקדים: "Light a candle with me", "Light all the candles" ו- "Light the candles everywhere". אש כבדה מכוונת היטב, קלישות אירוויזיוניות בשפה האנגלית לתפארת מדינת ישראל. והמוזיקה? ממפעל "המלודיה המלודית" של צביקה פיק. רק תנו לאיש שתי דקות עם פסנתר. ועוד משהו: בניגוד לתחזיות השחורות בקרב האנשים הלבנים, שרית חדד מסלסלת באנגלית כאילו נולדה ביורקשייר. ובכל זאת, בלי איזו מילה רעה השורות הללו לא יתחברו לכדי טקסט עיתונאי: המילים הבודדות בעברית מרטשות-מוחצות-מגרדות יותר מדי את בלוטות הרגש ("לפעמים נדמה", "אפל ולא ידוע", "הפרחים עוד לא פרחו"). אה כן, וגם הפזמון, שממחזר את אותן שתי שורות, לא מצליח להתרומם לגבהים הליריים הנדרשים. (נועם שגב)