שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האדם הממוחשב
    המחשבים ונכנסים לגוף האדם. אלקטרודות זעירות מחזירות ראייה לעיניהם של עיוורים ומאפשרות למשותקים יכולת תנועה מוגברת. במקביל, יוצרים מהנדסים חלקי גוף תותבים, שבהם מתמזגים שבבי סיליקון עם ריקמה

    כשמארגני תערוכת הפיסול האוסטרלית החמישית, שהתקיימה במלבורן, ביקשו מאמן המיצגים האוסטרלי סטלארק להגיש הצעה לעבודה שתוצג במקום מיוחד, הוא בא עם הצעה מקורית למיקום היצירה: הקיבה שלו.
    אחרי צום של שמונה שעות בלע סטלארק כמוסה בגודל 15 מ"מ על 5 ס"מ, עשויה מטיטניום, פלדת אל-חלד, כסף וזהב. הכמוסה היתה מחוברת לכבל, שקושר לתיבת בקרה מחוץ לגופו של האמן. בהגיעה לקיבה נפתחה הכמוסה לגודלה המלא, 5 ס"מ על 7 ס"מ, והחלה לצפצף ולפלוט הבזקי אור.
    ב-1998, במהלך אחד המיצגים, סטלארק חיבר את עצמו ישירות לאינטרנט. גופו היה מכוסה באלקטרודות - על שרירי הידיים והרגליים - שהעבירו שוקים חשמליים עדינים, שדי היה בהם לגרום לשרירים התכווצויות בלתי רצוניות. האלקטרודות היו מחוברות למחשב, שקושר באמצעות האינטרנט למחשבים בפאריז, הלסינקי ואמסטרדם. משתתפים מכל שלושת האתרים יכלו לגעת בסטלארק מרחוק, באמצעות לחיצה על חלקיה השונים של תמונת גוף אדם, שהוצגה על גבי מסך מגע.

    להתגבר על השיתוק

    סטלארק הוא דוגמה חיה לדרכים המוזרות והמפתיעות שבהן חודרת הטכנולוגיה לחיינו - ולגופנו. חוקרים באירופה, אמריקה ויפן משתילים כיום אלקטרודות בגופם של מטופלים, כדי לשקם ראייה, לטפל בהפרעות מוחיות ולסייע לקורבנות שיתוק לחדש את התיפקוד המוטורי. במקביל, יוצרים מהנדסים חלקי גוף תותבים כמו קרסוליים, רגליים וברכיים, שבהם מתמזגים שבבי סיליקון עם ריקמה חיה. המחשבים יורדים מהשולחן - והופכים את גופנו לביוני.
    סטלארק מאמין, שהמיזוג הזה בין אדם למכונה יעשה בקרוב את דרכו אל הסלונים שלנו. "בדיוק כשם שהאינטרנט מספק דרכים אינטראקטיביות להצגת מידע", הוא אומר, "כך הוא עשוי לאפשר דרכים בלתי צפויות של גישה לגוף עצמו".
    מה שסטלארק עושה מתוך בחירה אמנותית, בריאן הולגרסן, דני בן 30 משותק גפיים, עושה מתוך כורח. אצל הולגרסן כבר הפכה הטכנולוגיה לחלק מגופו. לפני שמונה שנים הוא היה מעורב בתאונה ושבר את המפרקת. פרט ליכולת לבצע תנועה קלה בכתפיו, בזרועו ובכף-ידו השמאלית, הוא הפך למשותק מצווארו ומטה.
    הולגרסן עבר ניתוח נסיוני להשתלת תותב עצבי - מימשק המקשר בין מיתקן אלקטרוני למערכת העצבים האנושית, כדי לעקוף את חוט השידרה הפגוע ולהחזיר מעט תנועה לגפיו.
    כדי להחזיר את התיפקוד הבסיסי לזרועו השמאלית משתמש הולגרסן במיתקן מיוחד, "פריהנד" (יד חופשית), המשקם את היכולת לתפוס, להחזיק ולשחרר חפצים. במהלך ניתוח בן שבע שעות, ביצעו רופאים חתכים בזרועו השמאלית, באמת ידו ובחזהו. שמונה אלקטרודות גמישות, כל אחת בגודל של מטבע קטן, הוצמדו לשרירי זרועו וידו השולטים בתפיסה. אחר כך חוברו האלקטרודות, באמצעות חוטים דקיקים, לסטימולטור - מעין קוצב לב למערכת העצבים - שהושתל בחזהו. הסטימולטור עצמו חובר לחיישן תנוחה, שהוצמד לכתפו הימנית של הולגרסן, שבה עדיין יש לו שליטה מוטורית כלשהי.
    כיום, כשהולגרסן רוצה להרים כוס, הוא מרים את כתפו הימנית. תנועה זו שולחת אות אלקטרוני מחיישן התנוחה, שנמצא מתחת לבגדיו, אל יחידת בקרה חיצונית. היחידה הזו מגבירה את האות ומעבירה אותו הלאה, אל הסטימולטור שהושתל בחזהו, ומשם לאלקטרודות המוצמדות לשרירים בזרועו ובידו. בתגובה, השרירים מתכווצים והיד השמאלית נסגרת. כשהוא רוצה לשחרר את הכוס, הוא מניע את כתפו הימנית כלפי מטה וידו השמאלית נפתחת. הודות למיתקן הזה יכול עכשיו הולגרסן להחזיק ספל, להרים מזלג ולאחוז בעט, פעולות שקודם לכן לא היה מסוגל לבצע.
    "בהתחלה זה היה מוזר", הוא אומר. "אני מזיז את כתפי הימנית ורואה את ידי השמאלית זזה. אבל התרגלתי מהר, ועכשיו התחושה טבעית לגמרי. זה הפך לחלק ממני ועשה אותי יותר עצמאי".

    בקרוב: תחושות מישוש

    הפריהנד, על כל פנים, אינו מיועד לכל אחד. כדי להפיק תועלת מהמיתקן חייב הנכה להיות בעל יכולת תנועה בכתף ובזרוע ויכולת תנועה חלקית בידיים. חוץ מזה, הוא חייב להשגיח כל הזמן לבל יתפתח זיהום סביב הרכיבים האלקטרוניים המושתלים.
    חיסרון נוסף הוא, שמערכת הפריהנד אינה מספקת תחושות מישוש - כמו חום וקור - ולכן מי שעושה בה שימוש חייב בזהירות מיוחדת. כדי לעקוף את הבעיה הזאת מפתחים עכשיו תומאס סינקיאר ועמיתיו מאוניברסיטת אלבורג הדנית, תותב עצבי, שיוכל ממש לחוש במירקם של חפצים ולהעביר את התחושה למשתמש.
    בעזרת מיתקן כזה יוכל הולגרסן, למשל, להרגיש את משקלה של כוס קפה מהביל, בעזרת עיקצוץ על לחיו: ככל שהכוס תהיה כבדה יותר כך יהיה העיקצוץ חזק יותר.
    פיתוח פידבק מישושי מהסוג הזה הוא משימה קשה. יהיה צורך לגרות מאות, אם לא אלפי, עצבים שונים, כדי ליצור תחושות משכנעות. זו מטלה אדירה, כיוון שביד קיימת הצפיפות הגבוהה ביותר בגוף של קולטנים עצביים - כ-20 אלף.

    עיוורים מתחילים לראות

    פן אחר של העתיד הביוני לובש צורה במעבדה של אוניברסיטת לובאן בבריסל. מארי (שם בדוי), אישה בלגית בת 63, נחשפת כאן לנקודות אדומות, כחולות וצהובות המסודרות בשורות קטנות, כמו קוביות לגו. המראה אולי לא הכי מרגש בעולם, אבל מארי מוקסמת - כי היא עיוורת.
    מארי יכולה לראות שוב, הודות לאלקטרודה שהושתלה סביב עצב הראייה הימני שלה. האלקטרודה מחוברת לסטימולטור, שהותקן בשקע קטן בצד הפנימי של גולגולתה. מצלמת וידיאו, שמולבשת על כובע, מעבירה תמונות בצורת אותות רדיו אל הסטימולטור, וזה ממיר את האותות האלה לדחפים חשמליים ושולח אותם לאורך עצב הראייה של מארי. עצב הראייה מעביר את האותות לאזור הראייה בקליפת המוח של מארי, ושם הם מתחברים מחדש לתמונה. "המיתקן הוא חלק אינטגרלי מהגוף שלי", אומרת מארי. "אני לא מרגישה אותו. אני מתעלמת ממנו לחלוטין".
    מארי נמנית עם קבוצה קטנה מאוד של אנשים בעולם - אולי תריסר - שהושתלו בהם שתלים ויזואליים, שיכולים, עקרונית, להשיב להם את ראייתם. התותב הוויזואלי שהושתל במארי פותח על ידי קלוד ורארט ועמיתיו מאוניברסיטת לובאן.
    התותב הוויזואלי קבוע בתוך הגולגולת של מארי, אבל כדי להשתמש בו עליה לנסוע לחדר קטן באוניברסיטת לובאן וללבוש מה שנראה כמו כובע ים משנות השישים שניזוק קשה. הכובע עשוי פלסטיק, ובחזיתו מורכבת מצלמת וידיאו סטנדרטית.
    כדי להשתמש במערכת מתיישבת מארי מול מסך לבן גדול, שמוקרן עליו מעין אלף בית של כ-50 צורות קוויות שונות.
    התמונות המוקרנות - האות X או H, לדוגמה, או צורות בסיסיות כמו קוביות ועיגולים, שולחנות וכיסאות - מכילות פיקסלים זוהרים, שמצלמת הווידאו רושמת כהבזק, כאשר היא חולפת על פניהם.
    כשהמצלמה עוברת על פני פיקסל זוהר, היא שולחת אות למשדר, שמעביר אותו לסטימולטור, ששולח מטען חשמלי לעצב האופטי של מארי. התוצאה: מארי רואה שורה של הבזקים, שמצטרפים ליצירת צורות מוכרות. מארי משחזרת את התמונה באופן שמזכיר קצת שלט באיצטדיון, שגם בו התמונות מורכבות מקבוצות של נורות מהבהבות יחידות.

    ברייל ברחובות

    בניסויים שהתבצעו עד כה הבחין ורארט שיש התאמה בין המקום שבו מארי רואה הבזק ובין מיקומה האמיתי של אותה תמונה במרחב. פירוש הדבר, שקיימת התאמה בין ההבזקים המועברים לעצב הראייה ובין העולם החיצון. ורארט גילה גם כי דחפים חשמליים שונים גורמים לתפיסות חזותיות שונות. סוג אחד של דחפים עשוי, לדוגמה, להניב תמיד תמונה צהובה, בעוד שסוג אחר יניב תמיד תמונה אדומה.
    אם יתברר שאכן כך הם פני הדברים, תארו לעצמכם מקומות ציבוריים הזרועים במעין ברייל בלתי נראה: פיקסלים זוהרים המשובצים בדלתות, גרמי מדרגות ופינות רחוב, שהעיוורים המשתמשים יוכלו להיעזר בהם כדי לראות מידע חשוב על סביבתם. ורארט ועמיתיו פועלים לשכלול הטכנולוגיה, כדי שהעיוורים יוכלו לראות בדרך זו מכשולים, כמו כיסאות ושולחנות.
    המערכת החדשנית עדיין מסורבלת ומוגבלת. במקרה הטוב היא יכולה לסייע להחזרת הניידות, בכך שהיא עוזרת לאנשים להתרחק ממכשולים, לזהות סימני היכר בסביבות בלתי מוכרות, ולהבחין בצורות פשוטות מאוד. "לא מדובר בראייה אמיתית", מדגיש ורארט. "וזה בוודאי לא ריפוי של העיוורון. זה כמו כיסא גלגלים: זה לא עוזר לאנשים ללכת שוב על רגליהם, אבל זה כן עוזר להם להסתובב בכל מקום".
    מארי מסכימה. היא עברה ניתוח מוח גדול ומסוכן לצורך הרכבת המערכת, והיא עדיין מופיעה מדי שבוע במעבדה של ורארט לבדיקות וניסויים נוספים. "אפילו אם יחזרו אלי רק אור וצללים", היא אומרת, "זה עדיין יהיה שווה לי".
    חלוץ המחשבים, נורברט וינר, יעץ פעם: "תנו לאדם את אשר לאדם, ולמחשב את אשר למחשב". אבל כפי שמראים סיפוריהם של אנשים כמו סטלארק, בריאן הולגרסן ומארי, עוד מעט כבר יהיה קשה למצוא את ההבדל.

    תרגום: נמרוד אברהם

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סטלארק. הגולשים הזיזו את שריריו
    המכונה מתמזגת עם האדם
    מומלצים