השטחים הכבושים

צלצול. תוך שתי דקות שועטים גדודי ילדים אל החצר. אחרי הכל, ההפסקה כל-כך קצרה ולכל אחד יש משהו דחוף לעשות בה: חלק רצים לשחק כדורגל, אחרים הופכים פוגים, ויש כאלו שהולכים לבדוק את מצב הרוח. באופן מדעי. ניגשים לאחת השבשבות שבחצר, ובודקים.

מדי-לחץ, קולטי-שמש ושבשבות הם חלק בלתי-נפרד מחצר בית-הספר הר גילון במועצה אזורית משגב. לפני שנתיים נבנה שביל היקפי בבית-הספר ולאורכו הוצבו שבשבות צבעוניות שבראשן פסלים, כלי נגינה ענקיים כמו קסילופון וחלילי פאן, וגם גן סלעים קטן.

בית-הספר גילון אינו היחיד שבחצרו מתנוססים עוד כמה דברים בנוסף לברזייה, מגרש ספורט ושומר בכניסה. בשנים האחרונות הופכים יותר ויותר בתי-ספר את החצר שלהם לגן ארכיאולוגי, פינת חי, פארק מדע, מוזיאון לפיסול סביבתי ועוד כל מיני דברים שלא היינו מחפשים בדפי זהב תחת הערך בית-ספר. "עד לא מזמן, כשתכננו בית-ספר, החצר הייתה בעצם כל השטחים שנותרים בין המבנים", אומרת צבייה אורטנר, מנהלת המחלקה לעיצוב חזות מבני חינוך במשרד החינוך. "היום אנחנו תופסים את בית-הספר והחצר כסביבת חיים אחת, סביבה לימודית אחת".

אורטנר, המכהנת בתפקיד זה שלוש שנים, מודה שנכנסה אליו בחשש מה. את בית-הספר "השלוח" בחיפה, בו למדה בילדותה, זכרה בעיקר כגוש אפור ומאיים, שהקשר בינו ובין עיצוב היה מקרי בלבד. "בטון הייתה מילת המפתח בעיצוב בתי-ספר בישראל עד לא מזמן. דורות על דורות של ילדים בארץ למדו, ועדיין לומדים, במבנים מגושמים, נטולי ייחוד, בעלי גינות מרוצפות למשעי ומסדרונות ארוכים, שגם הם, איך לא, נצבעו בצבע החגיגי – אפור".

גירוי מתמיד לחושים

כמו השיכונים הידועים לשמצה, גם בתי-הספר היו צריכים להיבנות מהר ובזול, ובשנות החמישים התמלאה הארץ במבני חינוך מרובעים, אחידים פחות או יותר. מאז נשתו הרבה כוסות קפה במערכת החינוך, ותפיסות פדגוגיות חדשות באו אל העולם. בתי-הספר החלו להשתנות, ובעקבותיהם גם החצר הישנה.

הגישה החדשה, התופסת את המורה כמי שמלמד איך ללמוד ולא כמרצה השולט על כל הידע, גרמה לשינויים הכרחיים בתכנון בתי-הספר, או כמו שקוראים לזה בברנז'ה "מרחבי הלמידה", אם בעבר השיטה הייתה חזיתית - המורה מדבר והתלמידים יושבים בטורים ומקשיבים - הרי שהיום שואפים להושיב את התלמידים בקבוצות. אם בעבר מקומות כמו אמפיתאטרון בבית-הספר או מסדרונות היו רק דרך מעבר אל הכיתה, הרי שהיום הם נתפסים כמקום למידה אידיאלי, שם יכול התלמיד לשבת בשקט ולעבוד בעבודה יחידנית או בקבוצות קטנות.

בנוסף לפן המשחקי של החצר, סבורה אורטנר שאפשר להפיק ממנה עוד כמה תוצאות. "כשהתחלתי בתפקיד, הסתובבתי בבתי-ספר חדשים, ואורו עיני, כי יש שם עשייה. יש הקפדה על תאורה, צבע, חומרי חיפוי ועוד. לעומת זאת גיליתי שנושא חצר בית-הספר לוקה בחסר". אורטנר, בעלת רקע בעיצוב ובאמנות, ניסתה לחשוב על פתרונות יצירתיים לפיתוח חצרות בתי-הספר. "ואז התחלתי לחשוב על רעיון של פיסול סביבתי".

כשאת אומרת "פיסול סביבתי", את מתכוונת ליצירות שעושים הילדים או המורים לאמנות?

"אני מתכוונת לאמנים מקצועיים. לעבודות שילדים עושים עם מורות לאמנות יש ערך חינוכי משלהן. זה לא סותר את הצורך ביצירת אמנות שתהיה חלק בלתי-נפרד משיקום וחידוש של בית-ספר. יצירה שפותחת את צוות המורים והתלמידים לעולם של אמנות, של פיתוח החושים ותפיסת המרחב".

להדליק נורה וזמבורה

בין עבודות האמנות הראשונות הוצגה עבודתו של ישראל רבינוביץ' - יונת השלום. העבודה נעשתה במקביל בשני מוסדות, ביה"ס היסודי מוריה בירושלים וביה"ס היסודי בג'בל אל מוכאבר. רבינוביץ' יצר תבליט ענק של יונה המוצב על קיר הכניסה בשני בתי-הספר. התבליט עשוי משברי חרסים מרשות העתיקות, עליהם ציירו הילדים, בהדרכתו של רבינוביץ', וכך שולבו

במעשה האמנות ערכים חינוכיים ומסר לשלום ולסובלנות.

צביה אורטנר, איך בוחרים יצירת אמנות לבית-הספר?

"נבחרות רק יצירות ייחודיות וספציפיות המתוכננות לבית-ספר ספציפי, מותאמות למרחב האדריכלי, לנוף ולסביבה, לקהל יעד מסוים בעל צרכים מסוימים, לרוח בית-הספר, לקהילה בה נמצא בית-הספר, ובעיקר לעולם הילד עצמו. לאחר שבית-הספר והרשות המקומית מצאו עבודת אמנות כלבבם, היא עוברת אישור של ועדה מקצועית, ואז מתחילות העבודות".

הצלחת פרויקט הפסלים הסביבתיים עודדה את אורטנר להעמיק ולהשקיע בעיצוב מחדש של חצרות בתי-הספר. אחת הדוגמאות היפות לשימוש בתנאים סביבתיים היא החצר של בית-הספר מילקן באריאל: בחצר היו הפרשי גובה גדולים, שנוצלו להקמת תחנה הידרואלקטרית. "יש לנו שלוש בריכות בגבהים שונים, בהן המים עוברים", מספרת מזל גיל, רכזת המדעים בבית-הספר. "יכולת הייצור שלהן היא 9 עד 12 ואט, שמהן אפשר להדליק נורה וזמבורה".

פרדס בתוך בית-הספר

גם בלי תנאי פתיחה מרשימים ניתן ליצור חצר אטרקטיבית. ב"משכל" - מרכז טיפולי לחינוך מיוחד בזכרון-יעקב - הייתה חצר קטנה, מה שהצריך תכנון מיוחד ואפקטיבי. החצר חולקה ל - 24 משבצות, כשכל אחת מסמלת אות מאותיות הא"ב בריבוע של כ' יש כיסא, בריבוע של ח' חשבונייה ענקית, בנ' נדנדה, בב' ברז ועוד. הילדים יכולים לשחק על המוצגים וגם ללמוד אות או שתיים.

בבית-ספר בגבעתיים מתוכננת חצר בנושא שילדים אוהבים לשנוא - מתמטיקה: בכניסה תכנן האדריכל יורם נידם מיני-פרדס, שמבוסס על לוח הכפל, ובארגז החול הניח גופים הנדסיים שאפשר לטפס עליהם. בבית-הספר רעות בהוד-השרון הוקם פארק זואולוגי, שהוא למעשה פינת חי משודרגת, הכוללת "נחל" שזורם באמצע החצר, בריכות לברווזים, כלובי ענק לחיות ועוד.

מהיכרות קצרה עם מבני ציבור בישראל, ניתן היה לצפות שהמתקנים יחזיקו מעמד בדיוק יומיים וחצי עד שמישהו יחליט להקדיש עליהם מכתב אהבה או לקחת חלק מהם הביתה למזכרת. אבל במשרד החינוך טוענים שלא רק שהחצרות המעוצבות בעינן עומדות, אלא שיש להן אפילו השפעה הפוכה. "בבית-ספר גבעולים ברמת-גן הייתה תופעה של גרפיטי על הקירות", אומרת אורטנר, "עד שהביאו את רמי מאירי לצייר על הקירות. ברגע שעשו את זה, נפסקה ההשחתה".

התיאוריה אומרת שסביבה מטופחת ונאה מזמינה התנהגות מאופקת יותר מאשר סביבה מוזנחת. בשפ"י (השירות הפסיכולוגי-ייעוצי של משרד החינוך) ממליצים על פיתוח אסתטי של בית-הספר להפגת מתחים ואלימות. מנתוני שפ"י עולה כי רוב מקרי האלימות בבתי-הספר מתרחשים בחצר. "ההסבר לכך הוא שבחצר קיים ריכוז גדול ביותר של תלמידים, הנמצאים בו לאחר שעה-שעתיים של מתח, ריכוז, ובמקרים רבים תסכול", אומר אריה רוקח, ראש היחידה למניעת אלימות בשפ"י.

אחת הדרכים למנוע אלימות בהפסקה היא לצמצם מפגש של ילדים משכבות גיל שונות. אורטנר: "תכנון נכון של החצר יכול להפחית חיכוך ואלימות. כשיש חצר גדולה שכל הילדים מהרבה קבוצות גיל מתכנסים בה - הילדים הגדולים מרביצים לחלשים יותר. אם יש פעילות לימודית או הפגתית של נופש ושעשוע, אם יוצרים פינות שונות לילדים, מחלקים את הריכוז ומפחיתים חיכוך.

"בחצר צריך ליצור אזורי מפגש שונים - גם משחקיים וגם פינות אינטימיות שילד יכול להתבודד בהן או להיות בקבוצה קטנה. כשיוצרים אפשרויות למפגשים שונים, יש לילדים איפה להיות ולא כולם ביחד".

למרות שמחקרים עוד לא הוכיחו באופן חד-משמעי את הקשר בין אסתטיקה לוונדליזם, ברור לאנשי החינוך היום שהצורך בעיצוב נכון ושמירה עליו הם הכרחיים. יותר ויותר מנהלים ואנשי חינוך פונים אל אורטנר בבקשה לסיוע ועזרה, והעניין תופס תאוצה בכל רחבי הארץ. "לפני שנה פנה אלי מורה צעיר ונלהב מבית-ספר ממלכתי דתי בדימונה. הוא שלח אלי תוכנית ראשונית להקמת גן תנאים בבית-הספר. נפגשתי איתו, והיום יש בבית-הספר גן עם כלים ארכיאולוגיים מרשות העתיקות, תחנת מסיק זיתים, מכונה להטבעת מטבעות, וגם סככה ובה אפשר ללמוד ולדרוש כמו בתקופת התנאים.